טכנופובים בקצה המסדרון

לפחות שלושים שיחות נכנסות לסלולרי שלו כל ערב אחרי שעות העבודה. כל כמה דקות נתקף המכשיר ברעד, ואחד ממנהלי סניפי חברת האופנה שלו מתקשר כדי לדווח על המחזור, כמה אנשים עומדים ליד הקופה, ומה הצפי שלהם עד שעת הסגירה. כשיש לחץ, הם עושים לו הנחה ושולחים הודעה כתובה בלבד. יוצא שבכל כמה דקות הוא מצמיד את המכשיר לאוזן או מדפדף בהודעות, ודעתו מוסחת ממה שמתרחש סביבו.

לפני כמה שבועות, ואחרי הרבה שכנועים, הסכים להתחבר מהבית למערכת הממוחשבת בחברה, מה שהיה אמור לשמש תחליף מתבקש ונוח לזמן האין-סופי ששרף על הקו. מאז אותו יום היסטורי נותר האייקון "מחשב בעבודה" שעל המסך יתום. עד לרגע זה ממש הוא מתעלם ממנו בהפגנתיות, ונכנס לאינטרנט כדי לקרוא את עמודי החדשות, שזה בערך הדבר היחיד שהוא יודע לעשות בעולם הווירטואלי, אבל מסרב ללחוץ דאבל-קליק על האייקון האומלל.

כששאלו אותו ממתי הפכו הוא והמחשב לאויבים מרים, הוא לא זכר. אבל להקליד כתובות של אתרים למד רק אחרי שנים של מבטי קנאה באלה ששלטו במכונה המקוללת, ואי-מיילים הוא עדיין לא מסוגל לפתוח בלי המזכירה שלו. גם היא, כמו כולם, לא מצליחה לתפוס איך שד עסקי כמוהו, בנאדם עם איי-קיו בשמים וחושים חדים בטירוף, לא מסוגל לתפעל כמה כפתורים. פעם סיפר בדרך-אגב איך אבא שלו ניהל את העסק במחברת, עשה חישובים כתובים בעיפרון, כדי שאפשר יהיה למחוק. באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, הביא לו הבן מחשב כדי שלא יישארו מאחור, והאב בתגובה זרק אותו לפח, כי מי, לכל הרוחות, צריך את השטויות האלה.

שרה ארבל, מאמנת למובילות חברתית בעסקים ובחיים ובעלת תואר מקוץ' יוניברסיטי בארצות-הברית, אומרת שברגע ההוא, שבו השליך האב את מנחת בנו אל הזבל, הוא בעצם כרת איתו חוזה נגד הטכנולוגיה. "האב העביר מסר ברור וחד-צדדי, שהכלי הזה יוצר ביניהם חיץ", היא אומרת, "והבן בחר שלא להרשות לטכנולוגיה להוות חיץ בינו לבין אביו, למרות שהאב נפטר מזמן. המקרה הזה הוא לא טכנופוביה, אלא חוזה סמוי בין אב לבן, שהשפיע על היחס שלו לטכנולוגיה".

יש אנשים שתופסים את הטכנולוגיה כישות עצמאית בעלת יכולות, רצונות, מעשים משלה, שיכולים להיות בלתי צפויים ובעיקר בלתי נשלטים. ארבל: "התפיסה הזאת נובעת מחוסר-הבנה בסיסי, ומהפליאה האנושית מול קסמי הטכנולוגיה. זה כמו להיכנס לאוטו ולחשוש שהוא ייסע למקום אחר. אדם ממוצע מהיישוב לא מבין באמת ובתמים איך יכול להיות שהוא פותח את הטלוויזיה בתל-אביב ורואה את הדיסקברי נוחתת בקליפורניה. כדי לעכל את זה, מעבירים את הטכנולוגיה 'האנשה', משהו כמו לחפש את האנשים הקטנטנים שמסתתרים בתוך הרדיו.

"העידן הטכנולוגי יצר 'הארכה' של האדם. ידיו חובקות עולם במגע מקש, ושליטתו כמעט אולטימטיבית. ומצד שני, פרדוקסלית, זה יוצר פחד עצום מאובדן שליטה. אצל אנשים כאלה - שהאוריינטציה שלהם היא 'דואינג' (Doing, עשייה), יותר מאשר 'ביאינג' (Being, עומק רגשי) - נוצרת תלות גבוהה בצורך לשלוט, ולכן הצד הטכנולוגי יועבר לכפיפים. אצל אנשי ה'ביאינג', או המאוזנים פחות או יותר, הצורך בשליטה יהיה יותר נמוך, והם יוכלו להרשות לעצמם להתמסר לעתים למצבים של חוסר-ודאות, ואפילו להרגיש שהרגעים האלה מפרים את היצירתיות שלהם, מעוררים סקרנות וחקרנות, למידה, פיתוח, מעין מסע גילוי. כשזורקים את העבודה מול הטכנולוגיה על הכפיפים, מאבדים מולם שליטה".

מנהלים לא מסוגלים לשלוט בכל רזי הטכנולוגיה.

"נכון, אבל יש בהחלט הבדל בין ידע בסיסי לבין מצב של בורות מוחלטת".

כמו באותה חברה קטנה בבעלות זוג מבוגר, שמנתה ארבעים עובדים. באיזשהו שלב הבינו בני-הזוג שאין ברירה וצריך למחשב את העסק. לשניהם לא היה מושג קלוש מה זה מחשב, ולכן לא הייתה להם שליטה במערכת. מהרגע שבו העסק מוחשב, סגנון הניהול המשפחתי שאפיין אותו הפך לפרנואידי. מערכת-היחסים בין הבעלים לעובדים התדרדרה, נוצר חוסר אמון בנתונים שהפיקו בעבורם העובדים מן המחשב, עד כדי כך, שאותם הפקידים שניהלו את הספרים ביד, המשיכו לעבוד כרגיל במקביל. אף משכורת לא שולמה עד שהבעלים לא ראו את החישוב הסופי על הנייר.

למרות הדעה הרווחת שגיל הוא מחסום בפני התיידדות עם טכנולוגיה, הנתונים מראים שבני הגיל השלישי דווקא ששים אלי מקלדת, ומנהלים צ'אטים ערים באינטרנט מחדריהם בדיור המוגן. ארבל: "חוסר אמון, חוסר גמישות הסתגלותית, חוסר בזרימה - הם אלה שיכולים להוות מחסום, ולא הגיל. אפשר לראות קשישים ונכדים משחקים יחד במחשב. להפך. הטכנולוגיה שברה את מחסום הגיל, ועשתה צמצום של זמן ומרחב".

איך מתמודדים עם מחשבופוביה?

"אני לא מנסה אפילו להתמודד איתה. הלקוח יודע מה הגבולות שלו. אני יכולה למתוח אותם מעט, אבל לא לגרום לו לעשות משהו שיוצר אצלו חוסר-נוחות. אני ממליצה תמיד שאם יש משהו שאתה לא אוהב לעשות, שלם למישהו שיעשה את זה במקומך. אני שונאת לעשות הנהלת-חשבונות ולנקות את הבית, אז אני קונה את השירותים האלה בכסף".

אבל עדיין צריך איזשהו ידע בסיסי.

"ואותו אני ממליצה לרכוש בקורסים פרטיים למחשבים. אני שולחת ללקוחות שלי מורים פרטיים הביתה, כדי שילמדו אותם באינטימיות, כשאף אחד לא עד לשאלות האוויליות, לאטימות ולחוסר-היכולת שלהם ללמוד ולהבין דיסציפלינות חדשות. המורים נועדו בדיוק לאלה שמתביישים בעצם חוסר-הידיעה שלהם, נמנעים להיחשף בבורותם, וככה מאבדים עולם שלם. לפני 12 שנים, כשאני התחלתי לעבוד על המחשב, לקחתי מורה פרטית ואמרתי לה, 'תתייחסי אליי כמו למפגרת. תסבירי לי בצורה הפשוטה ביותר עד שאבין'. הודיתי. אמרתי שאני מתביישת, פוחדת, שזה מאיים עליי, כי אני לא מאמינה שאקלוט את זה. והצלחתי. העניין הוא לעבור את מחסום הפחד, הבושה, ואת אי-האמון בעצמך". *