סיווג בית משפט לצרכי ארנונה

ביום 7.3.99 עברו בתי המשפט בנצרת להיכל המשפט החדש שנבנה עבורם בנצרת עילית. עיריית נצרת עילית (להלן: "התובעת") חייבה את הנהלת בתי המשפט (להלן: "הנתבעת") בארנונה בגין הנכס לשנים 1999-2000 כדלקמן: 21,329 מ"ר לפי סיווג של "משרדי ממשלה", ו-2,421 מ"ר בסיווג של "קרקע תפוסה המשמשת לחניון שאינו פתוח לציבור או שהוא פתוח לציבור בתשלום".

בין הצדדים נתגלו מחלוקות המתייחסות לשתי נושאים:

א. האם הסיווג של "משרדי ממשלה" הינו סיווג חוקי, כטענת התובעת - או שמא הוא אינו סביר ועל כן אין לו תוקף.

ב. האם יש לחייב את הנכס לפי השימושים השונים המבוצעים בו.

המחלוקות הועמדו להכרעתה של השופטת שרה גדות מבית המשפט המחוזי בת"א. סיווג "משרדי ממשלה" נוצר לראשונה בצו המיסים של עיריית נצרת עילית לשנת 1986.

חוק ההסדרים לשעת חירום במשק המדינה (תיקון מס' 4) התשמ"ו - 1985) להלן "חוק ההסדרים") הגביל את כוחן של הרשויות המקומיות לקבוע את שיעורי הארנונה.

התובעת טוענת, כאמור, כי סיווג הנכס כ"משרדי ממשלה" הינו חוקי, כי קיבלה את אישור השרים לתוספת שנתבקשה בשנת 1986. השופטת גדות דוחה טענה זו. ראשית, היא קובעת כי האישור שהוצג איננו אישור ליצירת סיווג חדש, אלא אישור הנועד להעלאת שיעורי הארנונה בהתאם לדרישת סעיף 27א לחוק ההסדרים. עיון בבקשה שקדמה לאישור מעיד כי גם הבקשה מתייחסת ל"העלאת שיעורי ארנונה כללית" ולא ליצירת סיווג חדש לנכס.

שנית, האישור מתייחס לשני סוגי נכסים בלבד: "מחסן למשרדי ממשלה ו"קרקע תפוסה למשרדי ממשלה". האישור לא מזכיר ולא מאשר סיווג של "משרדי ממשלה". יתרה מכך: הנתבעת הלינה בעבר על חיובי היתר שהטילה עליה התובעת. הנתבעת פנתה לתובעת בטענה כי מדובר בהעלאות חריגות בתעריפי הארנונה בניגוד לחוקי הקפאת הארנונה, ודרשה להחזיר את סכומי היתר שנגבו ללא אישור השרים.

בעקבות המגעים בין התובעת לנתבעת הושג הסכם לפיו העירייה תפחית 11% מחיובי הארנונה של משרדי הממשלה החל מ-1995 ומשרד האוצר יוותר על החזרים רטרואקטיביים.

מכאן עולה, קובעת השופטת גדות - כי התובעת הפחיתה מחיובי הארנונה של משרדי הממשלה לשנים 1995-1996 לאור טענת המדינה כי תעריף הארנונה איננו חוקי ומשום כך, ידעה התובעת היטב את מהות טענות הנתבעת והסכמתה להסכם שהושג מהווה ראיה לכאורה לעמדתה, לפיה יתכן והתעריף איננו חוקי.

התובעת בחרה, לא להרחיב בסיכומיה בנושא סיווג "משרדי הממשלה" משנת 1986 עד שנת 1997 בטענה לפיה התעריף החוקי בשנת 1997 לנכסים המשמשים משרדי ממשלה אושר בידי השרים בשנת 1997.

אולם, השופטת גדות קובעת כי אין באישור זה כדי לתמוך בטענות התובעת לפיהן סיווג היכל המשפט כ"משרדי ממשלה" הוא חוקי.

בבקשת העירייה, אשר על בסיסה ניתן האישור, לא ציינה העירייה במפורש כי היא מבקשת למעשה יצירת סיווג חדש למשרדי ממשלה. מהבקשה ניתן להבין כי עניינה הוא בהעלאה חריגה של התעריף, ולא בסיווג חדש. יתירה מכך: עיון באישור השרים מעיד כי השרים אישרו העלאה חריגה בארנונה ואין באישור אישור של שינוי סיווג.

אם ביקשה התובעת ליצור סיווג חדש, היה עליה לעשות זאת ע"י הגשת בקשה ברורה ומפורשת, "ברחל בתך הקטנה", שעל פיה נדרש סיווג חדש. התובעת טוענת, כי הנתבעת מושתקת מלטעון כנגד סיווג הנכס אשר היא עצמה החליטה, באמצעות נציגיה, כי הוא סביר וחוקי.

לטענתה, הנתבעת (המדינה) ממלאה שני תפקידים: היא הרשות המאשרת שינויי חקיקה בצו הטלת הארנונה, והיא הנישומה הנושאת בנטל הארנונה שהיא עצמה אישרה, והיא מנועה, כאמור, לטעון כנגד החלטותיה שלה. השופטת גדות אינה סבורה כי המדינה כנישומה מנועה מלטעון כנגד השומה שהוטלה עליה, אם היא מעלה נימוקים המבססים את עמדתה לפיה יש לשנות החלטה אחרת של המדינה.

יתרה מכך: בענייננו ניתנה החלטת השרים (האישור) מבלי שהוצגו בפניהם בבהירות ובמפורש מלוא העובדות הרלבנטיות, ומשום כך אין כל קושי לקבוע, לבקשת המדינה, כנגד הסיווג הנפרד אשר אושר לכאורה ע"י השרים. הנתבעת טוענת כי בנוסף ולחילופין, הסיווג של "משרדי ממשלה" ותעריפיו הגבוהים איננו סביר.

לטענתה, הצדקה להטלת ארנונה גבוהה יותר בגין נכס קמה מקום בו המחזיק בנכס מפיק ממנו ניצול כלכלי, ואף אז הוגבל הדבר לענפים עסקיים מסוימים מאוד במשק, כמו חברות ביטוח, בנקים וכו'.

יש ממש בטענה זו, קובעת השופטת גדות. היכל המשפט אינו עסק כלכלי ריווחי, אלא מוסד הנותן שירות ציבורי ומאחר והמקור לתשלום הארנונה אינו נובע מה"רווחים" המופקים מהנכס, אין מקום לסיווג מיוחד של "משרד ממשלתי" ותעריף גבוה יותר בגינו.

כעת עוברת השופטת גדות לדון בסוגיית המעברים. לטענת הנתבעת, היכל המשפט הינו מוסד הנותן שירות ציבורי חיוני, ובשל אופיו זה יש בו שטחים ציבוריים לא ייעודיים רחבים ביותר. שטחי המעברים והלובי באותו מבנה מהווים כ-40% משטחו הכולל של המבנה ואינם משמשים לשימוש העיקרי, ועל כן יש לסווגם בתת-סיווג אחר ולחייבם בתעריף נמוך בהרבה מזה המוטל על משרדים.

התובעת טוענת, כי אין לערוך תת-סיווגים ויש לחייב את היכל המשפט על בסיס סיווג אחד של "משרד ממשלתי". ניסיון לחלק בניין כ"היכל המשפט" לתת סיווגים, כפי שמבקשת הנתבעת, מביא לתוצאות אבסורדיות, קובעת השופטת גדות. המעברים הם חלק אינטגרלי מהיכל המשפט, וההבחנה בינם לבין ההיכל, הינה הבחנה מלאכותית.

ייעודו העיקרי של ההיכל הוא אכן קיום מלאכת השפיטה, אשר השטחים בו מהווים חלק אינטגרלי וחיוני וכולם מהווים יחידה שלמה אחת ומשמשים למטרה אחת, והיא השפיטה בהיכל המשפט.

הנתבעת טוענת כי הטלת ארנונה בשיעור מלא בגין המעברים בהיכל המשפט איננה סבירה נוכח הפטור מארנונה למעברים במרכז מסחרי ולחילופין, יש להפחית את שיעורה. השופטת גדות דוחה טענה זו. היכל המשפט איננו מרכז מסחרי. היכל המשפט אינו עסק כלכלי ריווחי, אלא מוסד הנותן שירות ציבורי.

המעברים בהיכל המשפט הם מעברים "פנימיים" בין אגף לאגף בבניין אחד שמהותו היא אחת, מטרתו אחת והבעלות והחזקה בו היא של גוף אחד (הרשות).

בקניון מדובר במעבר מחנות לחנות (או למסעדה), אשר כל אחת מהן נמצאת בחזקתו של אחר, כאשר כל חנות היא יחידה נפרדת ועצמאית ללא קשר לחנות האחרת. העובדה שהקניון מאכלס חנויות רבות שמהותן מכירת מוצרים או מסעדות אינה הופכת את הקניון ליחידה אחת שמהותה היא אחת, אלא למקבץ רב של יחידות נפרדות זו מזו ושונות במהותן.

משום כך, אין מקום להשוות מעברים במרכז מסחרי למעברים בהיכל המשפט או לבניינים מסוג זה. הנתבעת לא הוכיחה את טענתה לפיה יש לסווג את המעברים בהיכל המשפט, מפאת שטחם היחסי הגדול, בתת סיווג אחר אשר יתאים ויעמוד ביחס סביר להיקפם ולשימוש בהם.

התוצאה הסופית: התביעה התקבלה בחלקה. נקבע כי: א. התעריף אשר הושת על היכל המשפט ואשר סווג בעבר כ"משרדי ממשלה" יבוטל, ובמקומו יחול התעריף שנקבע לסיווג "משרדים". ב. סיווג "משרדים" יחול על כל השטחים נשוא המחלוקת - שטחים ייעודיים ושטחי מעברים פתוחים.

ת.א 1252/01

בית המשפט המחוזי בת"א.

השופטת: שרה גדות.

בשם התובעת: עוה"ד הנריק רוסטוביץ וערן פייביש.

בשם הנתבעת: פרקליטות מחוז ת"א.