קזנובה חוזר הביתה

קודם כל, משהו משלנו. או כמעט. סרט ישראלי אין השנה בפסטיבל וונציה, אבל סרט פלסטיני יש. שמו "המתנה", עשה אותו רשיד משראווי, וכמו כל סרטיו הקודמים, הוא תקני בכל מה שקשור לפוליטיקה, וחסר דרמה בצורה משוועת. העלילה מספרת על תוכנית דמיונית לבנות תיאטרון לאומי פלסטיני בעזה. במאי סרטים פלסטיני שעייף כבר מן המצב הנצחי והבלתי משתנה של המשבר, מתבקש לעשות שירות אחרון לאומה לפני שהוא יוצא לניכר, לחפש מקלט שבו יוכל לחיות כמו בן אדם. כל מה שעליו לעשות לפני כן הוא לסרוק את ארצות ערב השכנות ולחפש שם שחקנים פוטנציאליים ללהקת התיאטרון שבדרך. בחוסר חשק בולט, הוא יוצא לדרך: נוסע תחילה לירדן, אחרי כך לסוריה וללבנון, ובכל מקום הוא מבקש מן המועמדים לחזור על אותו תרגיל מול המצלמה, שבו עליהם לגלם עבורו את רעיון ההמתנה. הסמליות ברורה, אבל הסרט, שחוזר על הרעיון ללא הפסק, כל פעם על רקע מדינה אחרת, מעניין בעיקר בשם אתרי הצילום שבו. ואולי גם בשל העייפות. הקולנוע הפלסטיני אינו חייב להגיב כל הזמן למה שישראל ולישראלים עושים, טוען משארווי, הוא צריך ולפתח לעצמו שפה משלו העוסקת במציאות פלסטינית.

אבודים באגדות

ולענייני הפסטיבל השוטפים. סוף השבוע הוכיח שהתוכנית בסך הכול מפתיעה לטובה, למרות כמה ביזיונות שאפשר היה לוותר עליהם. למשל, סרט אימים ספרדי דובר אנגלית בשם "שביר" עם קליסטה פלוקהארט ("אלי מקביל") בתפקיד הראשי. אבל איפה יימצא מנהל פסטיבל שיסרב לכוכבת שמציעה לבוא עם בן זוגה הקבוע (האריסון פורד) כדי לפרסם את הסרט? דבר דומה ייאמר על "אליזבתטאון", סרט אמריקאי נבוב במיוחד בבימוי קמרון קרואו ("ג'רי מגואייר"), שמפצה את הפסטיבל בנוכחותם של שני כוכבים זוהרים, אורלנדו בלום וקירסטן דנסט, והעובדה שטום קרוז הוא בין המפיקים, והוא וודאי יזכור זאת בפעם הבאה שיוזמן לוונציה.

אם מדובר בסלבריטאים. הכוכב הזוהר ביותר של הפסטיבל השנה הוא שחקן אוסטרלי צעיר ומניה עולה בהוליווד, הית לדג'ר. הוא מופיע בלא פחות משלושה סרטים, ובכל אחד מהם בתפקיד שונה לחלוטין. ב-Brokeback Mountain של אנג לי ("נמר, דרקון"), הוא גבר צעיר, שתקן ורומנטי, שמתאהב בגבר אחר בן גילו (ג'ייק גילנהול), על רקע המערב התיכון של ארה"ב, שם אין מקבלים בהבנה מערכת יחסים מסוג זה. הביקורת התפעלה מאד מן הסרט, התעשייה צופה בו בדאגה, כי אין זה סוג הנושאים שלדעתה ימלאו אולמות, ותכניות ההפצה באמריקה כבר מצביעות על גישה זהירה - הפצה ראשונית בעותקים בודדים בלבד ואחר כך נראה. סרט שני שבו מופיע לדג'ר, הוא "האחים גרים" של טרי גיליאם. מלא וגדוש אפקטים מיוחדים, תפאורות מטורפות עוצרות נשימה וחזיונות משוגעים לחלוטין, זה סרט פחות מתוחכם מאוסף האגדות הקודם של גיליאם, "הברון מינכהאוזן", פחות מגובש והרבה יותר מבולבל. אם בכלל, הוא מיועד למעריצים מושבעים שיבחינו בכל מרכיבי האגדות - של גרים ולא רק שלהם - אותם משחיל גיליאם פנימה (למשל תזכורת ל"הציפורים" של היצ'קוק). לדג'ר הוא אחד משני האחים גרים, השני הוא מאט דיימון, אבל למען האמת, אין להם הרבה סיכוי מול כל הדברים האחרים שנעים, מיטלטלים, חורקים ומתעופפים באוויר לכל אורך הסרט.

סרט שלישי עם לדג'ר הוא "קזנובה" של לאסה הארלסטרום, שצולם כמעט כולו בעיר התעלות, קומדיית תלבושות מפוארת וזוהרת המספרת על הרפתקה אלומה של המאהב הגדול שבה נפל שבי לקסמה של אישה ולא להיפך. לדג'ר מגלם את קזנובה, אבל שוב, התפאורה והתלבושות גונבים את ההצגה. דרך אגב, אם מישהו משלה את עצמו כי הוליווד התכוונה ברצינות להתמודד על איטליה של המאה ה-18 בסרט הזה, הוא יכול היה להאזין למסיבת העיתונאים שבעקבות הסרט, ולשמוע את כל המשתתפים, עם לדג'ר בראש, אבל לא רק הוא, מגמגמים בכל פעם שהם נשאלים פרטים של חייו של גיבור הסרט, שהיה אחד הבנים המפורסמים ביותר של העיר הזאת.

טקאשי פליני

סרט ההפתעה של הפסטיבל הגיע הפעם מיפן. טאקשי קיטאנו רקח להנאתו את ה"שמונה וחצי" שלו. הוא קורה לסרט "הטאקשים", ובמהלכו פוגש קיטאנו הבמאי את טאקשי השחקן (ואולי זה להפך), כאשר בהתנצחות המתמדת ביניהם הוא מקפל את כל מה שיש לו לומר על הסרטים שלו ועל קולנוע בכלל. קצת קשה לעמוד בגודש, ולא תמיד יש צורך בכל החזרות, אבל מי יאמר לאחד כמו קיטאנו מה לעשות? יש אפילו פרשנים שסבורים כי הוא הופתע כל כך מן ההצלחה המסחרית של "זאטואיצ'י" שהחליט לעשות הפעם משהו שישבור גם את מעריציו. התגובות המעורבות בוונציה רומזות שאולי הצליח במזימתו.

מבין הסרטים האחרים שעשויים עוד להגיע לארץ, ראוי להזכיר את "אהדה לנוקמת", שמשלים את הטרילוגיה הקוריאנית של פארק צ'אן ווק על נקמה (הסרט הקודם בסדרה, "שבעה צעדים", הוצג גם בישראל). הפעם מדובר האישה צעירה שיוצאת, אחרי 14 שנים בכלא, לנקום במי שאילץ אותה להודות ברצח שלא ביצעה, ואם עיצוב הסרט מעודן יותר מן הקודם, התוצאה אלימה לא פחות.

בינתיים, מתחיל לרדת גשם - וזה לא עוזר בדיוק לסבלנות של הבודקים הביטחוניים ושל הנבדקים, כי המלאכה נעשית מתחת לכיפת השמיים ולעת עתה, אף אחד משני הצצדים לא וויתר, הבודקים בודקים והנבדקים מקטרים. ובדיקות מסוג אחר. מספר הולך וגדל של סיירים, המצוידים במשקפות מיוחדות, מהלכים באולמות בשעת ההקרנה ובודקים אם אין פירטים שגונבים תמונות מן הסרט שמוצג על הבד. לא פשוט לעשות פסטיבל בימים אלה. *