הרבה יותר מדי פרטים קטנים

יש משהו מרשים מאוד בספרה החדש של יעל הדיה, לא רק מבחינת השאפתנות אלא גם בסגנון, שנדמה בשל ומגובש. אלא שהספר לוקה ברצינות עצמית כזאת, שהקריאה בו הופכת למייגעת הרבה לפני שמגיעים לאחרון מבין 674 (!) עמודיו.

עדן הוא מושב ממוצע שמאוכלס ברבדים השונים של החברה הישראלית: מושבניקים הולכים ומתמעטים מהדור הישן, בניהם שנשארו על הקרקע, וגם מתיישבים חדשים שיכולים להיות עשירים ממש, או סתם בורגנים. קל להבין שהדיה מנסה לצייר כאן מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, והשאיפה הזו מיטיבה עם הרומן ברוחב האופקים שלה. כבר נרמז במקומות שונים שהדיה מושפעת מג'ונתן פראנזן, הסופרסטאר האמריקאי ("התיקונים"). כמו פראנזן, גם הדיה נצמדת לתודעותיהן של מספר דמויות מרכזיות (חמש בשני המקרים). אפילו למקרא המשפטים של הדיה, היפים, הארוכים, המורכבים, המתערבלים בחלל ובזמן, נדמה לי שדבקה בהם השפעה פראנזנית. זו בהחלט לא השפעה שיש להתבייש בה. להיפך. אבל במקום שפראנזן מצליח לגבש מאינספור פרטי היומיום גבישים מוארים באור של משמעות רגשית וחברתית נוקבת, נדמה שהדיה מצליחה בכך רק לפרקים, ורוב הזמן היא סתם טובעת בפרטים קטנים.

"עדן" סובב סביב שני זוגות: אלי ודפנה (היא שמאלנית ובת המושב, הוא עו"ד ממוצא סורי) שמתקשים להביא ילדים, ומרק ואלונה (הוא ממוצא אמריקאי שמקים במושב מסעדה איטלקית, היא עורכת בהוצאת ספרים) שיש להם שני ילדים, וכבר נפרדו, אבל עדיין מנהלים יחסים סימביוטיים. דמות נוספת, אולי המוצלחת מכולן, היא רוני, בתו המתבגרת של מרק שמעריצה את "הטנגו האחרון בפריז" ועוסקת בחקירה אינטנסיבית של מיניותה ורגשותיה. רוני היא דמות מעניינת לא רק משום שהיא פרובוקטיבית (אבל גם, כי הפרובוקציה מנערת את האבק מעל הבנאליה), אלא מפני שבאמת קורים לה דברים ששווה לספר עליהם. הדיה היא מספרת נפלאה כאשר היא נצמדת לסיפור כלשהו, אפילו לבדל סיפור, וכתיבתה רגישה, מורכבת ואינטליגנטית. אולם על פני מרחבי עמודים עצומים נדמה שהיא מחליפה את האלמנט הסיפורי באלמנט תיאורי, ומתמכרת ליצירת "מרקם" הספר יותר מאשר להנעתו קדימה.

הנה, למשל, משפט (אחד!) שדליתי באקראי. הדוברת היא אלונה. "אולי בכל זאת תתקשר לגן, חשבה, ויצאה לחצר לעשן ולהתלבט, אם תשמע שהכול בסדר תוכל סוף סוף להירגע, אבל מה תעשה אם יגידו לה שעדו עדיין בוכה, או גרוע מזה, אם תשמע את בכיו ברקע - היא ישבה על אחד מכיסאות הנוח הישנים, שבגדי הים של הילדים היו תלויים עליו ליבוש עוד מהחודש שעבר, מהפעם האחרונה שהיו בבריכה, והתבוננה בחצר שהיתה זקוקה להשקיה, ומאז שהמחשב התקלקל היתה תלויה לגמרי בחסדיה, והזכירה לעצמה להתקשר לאמה, להזכיר לה שמחר יש לה תור למיפוי עצמות, ונגעה בבגדי הים של הילדים, שהיו יבשים ופריכים כמעט, והצמידה את זה של עדו לאפה, מריחה שאריות של כלור ומחפשת את הילד, והדפס סוסוני הים הצהובים על הבד האדום העציב אותה פתאום - הבית היה מלא בהם, בבגדים עם ההדפסים המתוקים, בצעצועים, בספרים, בחפצים הקטנים והמשונים שהיו יקרים ללבם - חיים שלמים וסודיים רחשו תחת עיניה: על הדשא הייתה מונחת קופסת הנעליים המלאה בצדפים של מאיה, על השולחן סידר עדו בשורות את הברגים והמסמרים המעוקמים שאסף, אלוהים יודע איפה מצא אותם, חשבה, ומתי בכלל הספיק לסדר אותם כך על השולחן, בשורות מופתיות, ופתאום היה לה דחוף לראות אותו, להתנצל בפניו למרות שלא בדיוק ידעה על מה, משהו כללי, אולי, משהו ענקי, לא על הפרידה של הבוקר אלא על הפרידות הקטנות שעוד יהיו - היא כיבתה את הסיגריה וקמה, מנסה להתנער מהעצבות שנגסה ביום העבודה שלה לפני שתבלע אותו לגמרי." (עמ' 119)

האם זה יפה? להפליא. האם זה מרגש ומדויק? מאוד. אבל הניסיון להתגלגל באופן דומה לאורכם של 674 עמודים, כמעט ללא שום מתח עלילתי קצת יותר קונקרטי, נדמה לי כנשגב מהסבלנות האנושית.