רוח וחומר נפגשים על אי תנועה

תושבי רמת אילן וסביבתה כבר התרגלו לנוכחותו של החייזר הארכיטקטוני שנחת על אי התנועה, מול קמפוס אוניברסיטת בר-אילן, אך לא בטוח שיתרגלו באותה קלות לזרם המבקרים שהוא עשוי למשוך אליו. בניין מרכז וואהל, הניצב מול קמפוס אוניברסיטת בר-אילן, ייחנך בסוף אוקטובר וישמש כמרכז כנסים, אולם הרצאות ומופעים, וכן כמרכז תרבות ופעילות, לאוניברסיטה ולקהילה כאחד. הבניין, שתוכנן על ידי האדריכל-הכוכב הבינלאומי דניאל ליבסקינד, הוא מודל של "אדריכלות מושכת קהל", האופנתית מאוד בעולם בשנים האחרונות.

מדובר במבנה רב זוויות, מבהיק במתכת מוזהבת, עמוס במשחקים צורניים ובמשמעויות סמליות. חלקו העליון הוא מבנה ענק במראה המזכיר ספר פתוח, המונח על גבי שלושה מלבנים אלכסוניים כך שציר הספר, המשולש שבבסיסו, חודר אליהם מלמעלה באלכסון. חלונות הבניין צרים וגבוהים, משולבים בקירות הנטויים באלכסון, כניסותיו כמעט נסתרות מהעין למתבונן מהרחוב. יש שמתפעלים מעוצמתו הפיסולית ויש שמבקרים אותו בחריפות כ"בניין מכוער". כך או כך, איש אינו מתעלם מנוכחותו המרשימה.

העובדה שהוא אינו מוקף בבניינים נוספים מעצימה את תחושת ההתבוננות בפסל, העומד על רחבה משל עצמו. מיקומו של האודיטוריום מחוץ לגדר הקמפוס (על שטח בבעלות האוניברסיטה), אמור להעיד על רוח של פתיחות הנושבת מהאוניברסיטה כלפי שכניה. המיקום המיוחד, שלא לומר הבעייתי, של האודיטוריום - בצומת כבישים, על שוליו של מגרש חניה, מול הבניינים המונומנטליים שהוקמו בזה אחר זה בחלקה החדש של האוניברסיטה - אמור להשתלב בתוכנית המתאר החדשה של בר-אילן. לפי התוכנית תעבור הכניסה הראשית לקמפוס ממיקומה הנוכחי, בחלקו הדרומי, ותוצב הישר מול האודיטוריום, בפתח הפארק המחבר בין איזור הקמפוס הישן והחדש.

מרכז וואהל הוא המבנה הראשון שעיצב ליבסקינד בישראל, ואחת מעבודותיו הראשונות כאדריכל בהזמנה. את מרבית עבודותיו ופרסומו העולמי רכש ליבסקינד באמצעות זכייה בתחרויות אדריכלות, בהן הוא מצליח להרשים בסגנונו הייחודי. בין הפרויקטים הבולטים שלו ניתן למנות את המוזיאון היהודי בברלין, שנחנך בשנת 2000, ואת תכנון מרכז הסחר העולמי בניו יורק, שנחרב באסון ה-11.9.

במקרה של בר-אילן, היה זה התורם, מוריס וואהל, שהתעקש על מינויו של ליבסקינד לאדריכל הפרויקט. ליבסקינד, שמשרדיו ממוקמים בברלין ובניו יורק, בחר במשרד הישראלי "החדר", משרדם של האדריכלים חנן פומגרין, ברד פינצ'וק ובובי לוקסמבורג, לנציגיו בארץ. אדריכלי "החדר" ליוו את הפרויקט עד להשלמתו, והם אחראים לפיקוח על הבנייה, כמו גם לעיצוב הפנים, בחירת חומרי הגמר והיבטים נוספים.

המבנה בן כ-4,000 מ"ר הוקם על ידי קבוצת הקבלנים אורתם-סהר, בעלות של 8 מיליון דולר. התכנון ההנדסי הראשוני של מרכז וואהל נעשה ע"י קבוצת המהנדסים Ove-Arup מברלין, שהייתה שותפה בעבר לעבודה על בניין האופרה בסידני ומרכז פומפידו בפריז. החברה הסתייעה בתוכנות תלת מימדיות מורכבות, ולאחר קביעת התשתית ההנדסית, המהנדס המקומי ג'ו כהן המשיך וליווה את הפרויקט.

ניתן לראות את המבנה כבנוי משלושה מלבנים מאורכים: הנמוך מביניהם מכיל בצדו האחד כיתות לימוד ובצדו השני קפיטריה, שנפתחת למספר חצרות שקועות מחוץ למבנה, בהן נעשה פיתוח סביבתי. המלבן השני גבוה יותר ומכיל כיתות לימוד מצדו האחד ומשרדים בצדו השני. המלבן השלישי הוא המבנה הגבוה מהשלושה, ומהווה את עמוד השדרה של המבנה - בו עוברות מערכות הסירקולציה הטכניות והפרקטיות: מעליות, מדרגות ומערכות בקרה.

מעל שלושת המלבנים וביניהם, נבנה האודיטוריום הראשי, הכולל כאלף מושבים ויציע. צורתו, כאמור, דומה לספר פתוח. מבנה הספר נראה מבחוץ כמרחף לאורך החזית הצפונית של המרכז וזוויותיו עקביות בחלקים החיצוניים והפנימיים של הבניין. כך, בחלל המבואה התחתון יורדת תקרה אלכסונית עד לגובה קומת אדם כמעט, חללי הכיתות והמשרדים נפגשים באלכסון ברצפה ובתקרת האודיטוריום והמעברים מקומה לקומה מפגישים את המבקרים עם סדרה של חללים לא צפויים.

את מיקום החלונות וזוויותיהם קבע האדריכל באמצעות רישום מבוך של אותיות עבריות, אותו הקרינו על מודל תלת מימדי של המבנה, וחרצו בדפנותיו את היטלי האור על גבי הקירות והתקרה. הצורה המתקבלת מזכירה רק במעט את האותיות המקוריות, אך יוצרת מבוך סמלי הן במסדרונות והמעברים הפנימיים, הן בחלונות והן בתקרת האודיטוריום מבפנים, שם היא מקבלת את ביטויה הוויזואלי הברור ביותר. "בסופו של דבר לא מדובר באותיות ממש, אלא במשהו סמלי, ברוח האותיות, המסמלות את השפה העברית והתרבות", אומר אדריכל חנן פומגרין.

אורתם-סהר השתמשה בטכנולוגיות חדשניות וניכר המאמץ הרב שהושקע בהגעה לדיוק מקסימלי. בבנייה ובשילוב האלמנטים הפיסוליים. מאחר וקירות המבנה אינם ישרים, התוכנית האדריכלית הקונבנציונלית אינה מספקת להבנת המידות והזוויות של הקירות והחללים השונים, והיה צורך להכין תוכניות בנייה מיוחדות. לשם כך, עבדה החברה עם מודד צמוד, שסיפק לכל נקודה בבניין מדידה תלת-מימדית, על-פי שלוש קואורדינטות.

לדברי פומגרין, החברה הקבלנית עמדה בסטנדרטים הגבוהים ביותר ובלעדיה היה הפרויקט צפוי לכישלון. "אורתם-סהר עשו כאן עבודה ייחודית. אלמלא הם לא היה כזה בניין", הוא אומר. "אין בארץ ידע בבנייה תלת ממדית מסוג זה. התוכנית דרשה מודד צמוד ולפני כל יציקה היה צריך לוודא ולאשר זוויות וקואורדינטות. אם היינו עובדים עם קבלן הנוהג בדרך הישראלית המקובלת, בשיטת 'יהיה בסדר', הייתה פה קטסטרופה. התמזל מזלנו לעבוד עם חברה שלא מזלזלת במורכבות של המבנה אלא לומדת אותו ועובדת ללא פשרות ופתרונות מאולתרים".

לדברי פומגרין, למרות שהמראה המתקבל הוא של פסל זוויתי מפתיע ובלתי סימטרי, אין בעבודת התכנון של ליבסקינד שום דבר מקרי או שרירותי. ליבסקינד ידוע כנציג מובהק של זרם הדה-קונסטרוקטיביזם באדריכלות. הוא משתמש בסמלים וצורות מפורקות ומורכבות מחדש, ועל פיהן יוצר מסגרת תיאורטית לבניין שהוא מתכנן.

משרד "החדר" מוכר בארץ כמשרד ייחודי ואיכותי, העובד בגישה אדריכלית קפדנית, ובונה מבנים מאוד נקיים, בקווי מתאר המזכירים באופיים את הסגנון הבינלאומי (המוכר בכינויו באוהאוס). על הבדלי השפות והסגנון בינו לבין ליבסקינד אומר פומגרין: "מבחינה צורנית אנחנו עובדים בצורות שונות, אולם מבחינת רוח הדברים יש לנו הרבה מהמשותף".

גלובס: "החדר" עובדים בדרך כלל על פרויקטים פרטיים, האם העבודה על מבנה ציבור שונה במהותה?

פומגרין: "מבחינת העבודה שלנו אין הבדל, להיפך, העבודה בקנה מידה גדול יותר היא שאיפתו של כל אדריכל. המסורת של האדריכלות, לאורך מאות שנים, נבנתה מאוניברסיטאות, היכלות, בתי משפט, ופה ושם איזו טירה לנסיך על האגם. אם היו שואלים אותי, הייתי רוצה להיות אדריכל של מבני ציבור".

ועם זאת, הוא מצביע על האילוצים שהעבודה הציבורית ותקני הבטיחות מכתיבים לאדריכל: שילוט בולט ליציאות החירום, מעקות במקומות שונים. "במידת האפשר בחרנו בחומרים המשתלבים הכי טוב, כדי לא לפגוע בזרימה הצורנית של הבניין".

בחירת החומרים מבפנים כוללת רצפת אבן שחורה, קירות צבועים באפור-כסף בעל ברק עמום, ותקרות לבנות מאוד. השילוב בכללותו יוצר תחושה של אפלוליות עם היטלי אור מעניינים, תחושה של הליכה במבוך וגילוי של חללים מפתיעים בכל פנייה. "תחושת המבוכיות היא מכוונת, כחלק מהקונספט", מסביר פומגרין. "הבניין חושף את עצמו בהדרגה, הוא מעורר רגש, סקרנות ותחושת אי ודאות אצל המבקר. כשמגיעים אל האודיטוריום, בלב המבוך, כאילו מגלים איזה סוד".

- קשה להתעלם מהדמיון בין מרכז וואהל למוזיאון היהודי בברלין, בתכנונו של ליבסקינד. יש כאן שכפול של ההצלחה, שימוש בגימיק אדריכלי?

"זה הסגנון של דניאל ליבסקינד. יש הרבה אדריכלים שיש להם סגנון מזוהה ולא מאשימים אותם בשכפול ובגימיקים. דניאל כנראה רגיל לביקורת, כך שהוא לא משאיר אף זווית לא מכוסה. הכל בדוק ומתוכנן עד היסוד. הבניין הזה מאוד שלם, מאוד רציני, לא שלוף מהמותן, מתוכנן עד הפרט האחרון. ובאמת, כשנכנסים פנימה הכל עובד: הפרופורציות, הפונקציות, אפילו העמידה בתקציב. זו תוצאת עבודה של 5 שנים, זו לא גחמה אדריכלית".

ליבסקינד אכן מושך אש וביקורת. גם במוזיאון בברלין, גם במרכז הסחר העולמי וגם בתוכנית שהכין למוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, אשר טרם נמצא הסכום הדרוש למימונה (47 מיליון פאונד). מאשימים אותו בין היתר בפומפוזיות ובסמליות יתר. גם כאן, במרכז וואהל, הוא לא חוסך במילים לתיאור הרעיון שמאחורי הפרויקט: "קולות והדים עומדים בנקודת המוקד המחברת בין שני מרכיבים חיוניים של אוניברסיטת בר-אילן: החילוני והמקודש", כותב ליבסקינד. "כך מבטא המבנה את יחסי הגומלין בין הדינמיקה של הידע והתפקיד המאחד של האמונה. אל הצורות המרגשות של האודיטוריום, הלובי, חדרי הסמינר והחללים הציבוריים, חודר 'מבוך האותיות', בו מתגלה קונסטלציה עתיקה של היררכיות. הנפחים הפונקציונליים של הפרוגרמה והרמזים הדקים של תעלומות האור מותאמות יחד בקפידה בכדי ליצור חלל הטעון באווירה פעילה, אך גם שקועה במחשבות.

"חיצוניות הבניין הומוגנית בצורתה, בנויה באבן ובמתכת, ונחרצת ע"י הקרנת 'מבוך האותיות' אשר מגדיר ומארגן את פתחי האור. הבניין עומד בצומת מרכזית בקמפוס ומקיים דיאלוג בין האוניברסיטה ושכניה. וכך, קולות והדים מהווה שער כניסה ומשואה לסטודנטים, לסגל, לאורחים ולציבור הרחב של המאה ה-21".

- זו לא סמליות יתר?

"דניאל ליבסקינד מספר סיפורים. הוא טוב בזה. יש אדריכלים שעושים הצגות ויש כאלה שבונים ולא מדברים, מה איכפת לנו שיהיה אחד שמספר סיפור על אותיות וסמלים? מצד שני, כשנכנסים למוזיאון היהודי בברלין אי אפשר שלא להתרגש. כשנכנסים לבניין וואהל - שנראה קטן מבחוץ, למרות שיש בו 4,000 מ"ר, חשים פתאום בגודל ובעוצמה של החלל. רואים איך זה עובד. זה לא רק דיבורים ולכן מותר לו לדבר".

- אתה מוצא את עצמך לעיתים בתפקיד הסנגור של ליבסקינד?

"לגמרי לא. אנחנו לא המשרד של ליבסקינד. אנחנו משרד עצמאי שעובד עם ליבסקינד. הפרויקט הזה סיפק לנו הזדמנות ללמידה מקצועית וקבלת יידע אדריכלי מאחד הטובים בעולם. אני שמח על הניסיון שרכשנו ואני בהחלט מקווה שבעקבותיו יבואו עוד עבודות בסדר גודל כזה".

מרכז וואהל ייחנך רשמית ב-30 באוקטובר. האדריכל דניאל ליבסקינד ישא הרצאה באודיטוריום בחנוכת הבניין.