סמכויות ועדת ערר לענייני ארנונה תלויות בהרכב הוועדה

סמכויות ועדות הערר לענייני ארנונה נקבעו בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). נקבע שם, כי מנהל הארנונה מוסמך לדון בעניינים עובדתיים פשוטים כגון טעות באזור שבו נמצא הנכס, גודלו וסיווגו. עוד נקבע, כי מנהל הארנונה לא יהיה מוסמך לקבוע ש"שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות".

לפני כשנתיים כתבנו כאן מאמר בנושא סמכויות ועדת הערר לענייני ארנונה. מאמרנו אז נכתב בעקבות פסה"ד של בית המשפט המחוזי בת"א, בע"א 2600/00 עיריית הרצליה נ. חבס ח.צ. פיתוח (1995) בע"מ (להלן: "עניין חבס"). בעניין חבס הורחבו סמכויות ועדות הערר אף לטענות של חוסר סמכות וחוסר חוקיות, "ככל שהן נוגעות לאחת הטענות שבתחום סמכות הוועדה" (ובמאמר מוסגר נציין, כי כמעט כל טענה בענייני ארנונה נוגעת בדרך כלשהי לשאלת סיווגו או גודלו של הנכס). במאמרינו ביקרנו קביעה זו. כתבנו כי סעיף הסמכות של ועדות הערר לענייני ארנונה שונה מיסודו מסעיף הסמכות של שאר חוקי המס, שכן הוא מוגבל ומצומצם למספר נושאים עובדתיים.

הבענו דעתנו, כי אבחנה זו נעשתה במחשבה תחילה, היות ובראש גופי הערר בענייני מסים אחרים עומדים שופטים או משפטנים הממונים ע"י שר המשפטים. לעומת זאת, ועדות ערר לענייני ארנונה כללית מורכבות מהדיוטות, שהדרישה היחידה לגביהם היא כי תהיה להם הזכות להיבחר כחברי מועצה.

יתרה מזו: הרשויות המקומיות עצמן אינן קובעות קריטריונים לבחירת חברי ועדות הערר, ואין כל ביקורת ציבורית על הליך הבחירה. עוד כתבנו, כי חברי הוועדה מתמנים על-ידי מועצת הרשות המקומית, דבר הגורם לניגוד עניינים. עקב קשיים תקציביים בד"כ אין לוועדות הערר כל תשתית לוגיסטית משלהן, והן משתמשות בתשתית הלוגיסטית של מנהל הארנונה, שהוא צד לדיון בפני הוועדה. בחלק גדול מהרשויות המקומיות ועדות הערר מתכנסות בחדרו של מנהל הארנונה, ומזכירתו היא גם מזכירת הוועדה, המזמנת את הנישומים לדיון וכותבת את פרוטוקול הדיון ואת ההחלטות. עובדה זו יוצרת מראית עין ברורה של חוסר שוויון וניגוד עניינים.

בימים האחרונים ניתן פס"ד הפוך של בית המשפט העליון, בעע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ. מועצה אזורית לכיש. בפס"ד תקדימי זה נקבע, כי "המאפיין של הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן נוגעות לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל, ולא מדובר בשאלות בעלות היבט משפטי מובהק, כגון הקריטריונים לקביעת הארנונה או סבירות גובה הארנונה".

עוד נקבע, כי תקיפת שומת הארנונה בכל נימוק אחר, לרבות שאלת תוקפו של הסכם שומה (השאלה שהיתה במחלוקת באותו עניין) תיעשה בדרך של עתירה מינהלית. בית המשפט נימק את הצורך בפיצול ההליכים בין ערכאות שונות בנימוק כדלקמן: ניתן להסביר את הגבלתן של העילות שבחוק הערר על רקע הרכבה של ועדת הערר. כזכור, אם השגתו של החייב בארנונה נדחית על-ידי מנהל הארנונה, רשאי הוא לערור בפני ועדת ערר. חוק הערר קובע בסעיף 5, כי מינויה של ועדת ערר, המורכבת משלושה חברים, ייעשה על-ידי מועצת הרשות המקומית. תנאי הכשירות היחיד המופיע בסעיף הוא שחברי ועדת הערר יהיו מבין בעלי הזכות להיבחר כחברי מועצה... מכאן, שאין כל דרישה שחברי ועדת הערר, ולו אחד מהם, יהיו בעלי השכלה משפטית. לאור זאת ניתן להבין מדוע חוק הערר קבע עילות תקיפה מוגדרות, ומדוע ההלכה התייחסה לאותן עילות כמכוונות לעניינים טכניים-עובדתיים.

השופט רובינשטיין הצטרף לאמור לעיל, והוסיף קריאה למחוקק לפשט ולהבהיר את הליכי התקיפה של שומת הארנונה. אנו מצטרפים לקריאה ומוסיפים עליה: ראוי שהמחוקק יקים בית דין למסים, אליו יוגשו עררים לגבי כל סוגי המסים בכל עילות התקיפה. בראש כל הרכב ישב שופט מחוזי, ושני החברים האחרים יהיו בעלי רקע במסים או במקרקעין, כגון ראוי חשבון או שמאים. ועדת הערר תשב במקום נטרלי (כגון בבניין בית המשפט), ושכרה ישולם ע"י משרד המשפטים.

עו"ד מיוחס חבר בוועדת המיסוי של לשכת עוה"ד, מתמחה במיסוי מקרקעין ובמיסוי מוניציפלי.