פחות חומוס, יותר תיאטרון

45 מופעים עם 250 הופעות במהלך ארבעת ימי הפסטיבל, 9 הצגות תחרות והיתר מופעי חוצות ומופעים אורחים מהארץ ומחו"ל, הביאו לפסטיבל עכו ה-26 עכו כ-200 אלף מבקרים, מעט פחות משנים קודמות (250 אלף), אבל לפי המארגנים תפוסת האולמות בתוך גני הפסטיבל האמירה ל-98%, המכירות הגיעו ל-90% מתוך 15,000 הכרטיסים שהוצעו למכירה, כ- 30% יותר מ-6 השנים האחרונות. אולי ניתן להסביר זאת בגשמים שירדו עם פתיחת הפסטיבל וגרמו לביטולם של מופעי חוצות רבים. בכל מקרה הנתונים האלה מראים כי איכשהו הפסטיבל השנה הלך צעד לכיוון הקהל שוחר התיאטרון, על חשבון הקהל הרחב.

המנהלת האמנותית החדשה, הכוריאוגרפית והבמאית דניאלה מיכאלי, הבטיחה להחזיר את התיאטרון האחר המאפיין את פסטיבל עכו אל הפסים, אל הפרמטרים התקפים לגבי כל מופע תיאטרוני-האיכות.

זירת אגרוף

מתוך התכנית האמנותית הכוללת תשע הצגות שנטלו חלק בתחרות, בלטו במיוחד ההפקות "הזירה" של דני ווסרמן, "פרומות" של אודליה מורה-מטלון שחלקה את הפרס הזוכה על סך 30,000 שקל עם "שמטרלינג" של גיא שרף, ו"אלבום" של חיים יפים ברבלט, הצלם אייל לנדסמן ואמיר ניזאר זועבי.

הפרס ליוצר המבטיח - 25 אלף שקלים - הוענק למחזאי יעקב איילי, שכתב וביים שני מחזות קצרים שהועלו בערב אחד: "סטירה" ו"פצע בים של כרישים". גם מפיקת ההצגה "בלונדינית עד כאב", ענבל רצון, קיבלה את פרס מפיק ההצגה, בסך 3,500 שקלים.

ההצגה "הזירה" של דני ווסרמן (שהעלה בפסטיבל הקודם את "גולם" שזכתה במספר פרסים) התקיימה בתוך חלל זירת אגרוף מוגבהת בגודל 6 על 6 מטר. מעין תכנית ריאליטי על אגרוף המשודרת בשידור חי, מול מצלמות, עם מנחה כריזמטי (תומר שרון) ושני מתאגרפים אמיתיים שערכו קרב אמיתי בשביל פרס ששניהם מאוד זקוקים לו. אחד המתאגרפים הוא אסיר, סוכן שב"כ לשעבר (רני קאושינסקי), שתוך כדי ההצגה חיוו נפרשים ומתגלה החידה מי הוא האיש הזה ואיך הניצול הכלכלי בחברה שלנו הביא להרס מוחלט של משפחתו ושלו, בפלאשבקים מעוצבים היטב (סאונד של חזרה בזמן ואור לבן מסנוור).

"אלבום" על פי יצירתו של סמואל בקט, "סרטו האחרון של קראפ", לא זכתה לקבל את זכויות השימוש בספר ונאלצה לצור טקסט בהשראת היצירה. ועדיין נשתמרה איכות האבסורד המזוקק, שבקט בין מכונניה. השחקן סלים דאו חגג את יום הולדתו ה-39 של דמותו, במעין מחסן זיכרונות המאופסנים בערמות קופסאות קרטון. על הקופסאות הוקרנו דימויים מקסימים (גלי ים, שכנה זקנה שמתאפרת לקראת נגינה על פסנתר, סוסים דוהרים, כלבים נובחים ורכבת דוהרת מתקרבת). ההצגה משחקת עם החלל בו נוצרה (קריפטה ב') ויצרו חוויה בקטית רב ממדית, לא פשוטה, אבל נחרטת, תיאטרון אחר שאינו מחפש להוביל אתכם בשבילי הנרטיב יד ביד, ועדיין, קשה שלא להיסחף בעיקר בשל איכויות המשחק.

"פצע בים של כרישים" ו"סטירה" הם שתי מחזות בשתי מערכות בערב אחד. המחזאי, השחקן והמשורר יעקב איילי הצליח לצור פיוט רגיש באזורי השוליים של ישראל האחרת, והזכיר בכך את הלל מיטלפונקט. בשונה ממנו, איילי ניסח איזו שפת רחוב, וכתב את דמויותיו בגובה העניים. העליבות, התחושה המעקצצת שדפקו אותנו, והניסיון למרוד במיצוב העלוב שהותירו לנו החיים, מובילים לעולם פנימי עשיר, סוחף, שווה לב ומכמיר. פרס המחזאי המבטיח הגיע לאיילי ללא ספק, רק חבל שהבימוי שלו לא נתן לשחקניו את אותו הדרור והבמה נותרה מעט מוזנחת. שאול מזרחי יצר תפקיד אמין וכובש ב'פצע', וראוי להכרה.

מיטלפונקט חדש?

הזוכה "פרומות" (סולד אאוט מהיום הראשון) היא הסגנון התיאטרוני עליו אמונה דניאלה מיכאלי וייצג את תפיסת עולמה. שילוב בשל של תיאטרון-סיפור, מחול וקברט מחורז על משבר גיל העמידה של הנשים באמצע החיים. אודליה מורה-מטלון ושותפתה לבמה, אליענה שכטר, מגוללות בשורת תמונות קצרות פנים שונים לחוויה הנשית, בחן רב ושלל המצאות תוך שימוש בדימויים מנחים - פרומות, מחוייטות, שקיות עזובות ככיסוי לחורף או כחלום חמקמק עף ברוח. הפנטזיה והמציאות הנשית היום-יומית נפרמות ונאגדות לחוויה תיאטרונית עשירה ומבדרת. אם לא תזדרזו לא תדעו מהיכן מתחילה המהפכה השקטה של מיכאלי. סביר להניח שנמצא את "פרומות" בקרוב בתמונע בתל אביב, כמו את "שמטרלינג", מיצג הסאונד הלירי המינימליסטי, המנוגד כל כך בסגנונו לשותפתו לפרס. גם ההפקה "בלונדינית עד כאב" נרכשה לתיאטרון הסימטה. *