הצד הפאסיבי של תשלומי ההורים

ועדת הכנסת אישרה לאחרונה תשלומי הורים בסך 800-1,300 שקל לתלמיד לשנה. ההחלטה עוררה ביקורת קשה מצד חברי הכנסת "החברתיים", נציגי ההורים וגופים נוספים. המבקרים התמקדו בשלוש טענות מרכזיות: ראשית, בתי ספר גובים בפועל סכומים גבוהים מהמותר על-פי חוק. שנית, בתי ספר מתקשים בהתמודדות עם הגבייה, ונוקטים לעיתים בצעדים קיצוניים של מניעת פעילות מילדים שלא שילמו, כאמצעי לחץ על ההורים. שלישית, תשלומי הורים מהווים סתירה לעיקרון החינוך חינם.

על הטענה הראשונה אין צורך להכביר מילים. מובן מאליו שעל משרד החינוך לפעול בנחישות למניעת פעילות לא חוקית של בתי ספר. עם בעיית הגבייה, לעומת זאת, ראוי היה שוועדת החינוך תתמודד. בתי ספר ציבוריים אינם מסוגלים להפעיל מערכת גביית תשלומים יעילה, בדיוק משום שאמצעי הלחץ היחיד על ההורים - מניעת פעילות מילדיהם - הוא אמצעי קיצוני ולא ראוי. לבעיה זו פתרון די פשוט. ניתן לקזז מקצבאות הילדים של הביטוח הלאומי את סכום התשלום, עם או בלי הנחות לנזקקים, ולהעבירו ישירות לבתי הספר.

לגבי הבעיה המהותית, מי צריך לשאת בנטל הכלכלי של חינוך הילדים - האם הנטל צריך ליפול במלואו על כתפי משלם המיסים או שמא ניתן לדרוש מההורים לשאת בחלקו - על כך טענה ח"כ יולי תמיר כי תשלומי ההורים מהווים עבור משפחה דלת אמצעים, אך מרובת ילדים, אחוז גבוה מאוד מההכנסה, בעוד שעבור משפחה ברוכת הכנסה, שבחרה להסתפק בשני ילדים, העלות זניחה ביחס להכנסה. לכן, לטענת תמיר, מדובר במס רגרסיבי, שהינו "אחד הגורמים המרכזיים בהגברת אי-השוויון בישראל."

אכן, צמצום הסובסידיה לילדים יגרום לגידול באי-השוויון, אבל שיעורי הילודה הגבוהים בקרב השכבות החלשות מהווים גורם חשוב הרבה יותר בהעמקת העוני ואי-השוויון. כל עוד הקבוצות החלשות ביותר בחברה הישראלית ימשיכו לבחור בילודה רבה, שיעור העוני ימשיך ויגדל מידי שנה, ותמיר וחבריה ימשיכו לצקצק בלשונם מול אוזלת ידה של הממשלה.

דווקא הכבדת נטל גידול הילדים, בליווי מסר ברור לפיו מוטב לתכנן את המשפחה כאשר אין אמצעים לגידול ילדים רבים, מהווים את הסיכוי היחיד לצמצום העוני בישראל בטווח הארוך.

ולעניין רגרסיביות המס, למה להסתפק בתשלומי הורים? משפחה דלת אמצעים ומרובת ילדים מוציאה מעל מחצית מהכנסתה על מזון. בעלי ההכנסה הגבוהה, לעומת זאת, מוציאים על מזון פחות מ-20% מהכנסתם. אבל, כמו שצריך להאכיל ילדים צריך גם לחנכם, וקניית מזון, כמו הוצאות חינוך, אינם מיסים.

למעשה, לא רק שילדים אינם ממוסים בישראל, הם מסובסדים בהיקף אדיר. החל מחינוך כמעט חינם, דרך קצבאות ילדים וביטוח בריאות ממלכתי, ועד דיור ציבורי, שהזכאות לו מותנית גם במספר הילדים. צמצום בהיקף הסובסידיה לילדים, גם אם הוא תורם להעמקת אי-השוויון, אינו מס. באופן דומה, תמיר חוזרת על המנטרה הידועה של "יש כסף", רק "נותנים אותו במתנה לעשירים".

כשמקטינים את היקף המיסוי, שמהווה נטל אדיר על בעלי ההכנסות הבינוניות ומעלה, לא נותנים לאף אחד מתנה - לוקחים פחות. גם מי שרק רווחת הנזקקים לנגד עיניו, צריך להבין שפגיעה מופרזת במשלמי המיסים תגרום דווקא לצמצום בהיקף גביית המס, עקב תמריצים גבוהים להעלמות מס, לירידה מהארץ ולהעברת עסקים ומפעלים לחו"ל.

תמיר מציעה פשרה: מי שידו משגת ישלם, ולמתקשים, על בסיס הכנסה ומספר הילדים, יינתן פתור. מדובר בהצעה נקודתית, שנשמעת טוב, אבל אינה מתייחסת לתמונה הכוללת של הטיפול בעוני, ויוצרת תמריץ נוסף, על הרבים הקיימים, להימנע מהצטרפות למעגל העבודה. *

ד"ר עומר מואב הוא עמית בכיר במכון הכלכלי-חברתי במרכז שלם ומרצה בחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית