בית המקדש

(משה ספדיה, תל אביב, 1973)

בניין מרכז רבין לחקר ישראל, ששמו הוסב לאחרונה ל"משכן רבין", ייחנך בשבוע הבא מעל דרך רוקח ופארק הירקון בצפון תל אביב. המשכן הוא המרכיב המרכזי באתר ההנצחה על שם רבין והוא נבנה על יסודותיו של מבנה בונקר גדול משנות החמישים. חזיתו של המבנה, שבלוריות פיברגלס לבנות במשקל עשרות טונות מעטרות את שני צידיה, שולבה בחזיתו של הבונקר שנחשפה כחלק מתכנון האתר במהלך עבודות הבנייה וחופתה ככותל.

חנוכתו של אתר ההנצחה על שם רבין והתוכנית להעביר לבונקר שבחסותו את מוזיאון צה"ל - ממצבות את רכס רמת אביב (שיח' מואניס) כתל הלאום החדש של תל אביב ושל ישראל, המתהווה בשפה אדריכלית ראוותנית, כוחנית וניאו-ארכאית - כל מה שקריית הלאום שהוקמה בשנות החמישים והשישים בגבעת רם (שיח' באדר) בירושלים ביקשה להימנע ממנו.

משכן רבין בתכנונו של אדריכל-העל הישראלי-קנדי-אמריקני משה ספדיה, כופה את המונומנטליות שלו על איש לא מונומנטלי בעיר לא מונומנטלית. הקמתו נמשכה כחמש שנים ועם פתיחתו הוא אחד מאתרי ההנצחה הגדולים בישראל. הוא משתרע על פני כארבעים דונם וכולל מחלקת חינוך ומרכז הדרכה, אולם אירועים רב-תכליתי ("גרייט הול"), אודיטוריום, ארכיון וספרייה, כיתות, קפטריה, משרדים, מגרשי חניה, גנים ומוזיאון לתולדות חיי רבין, החברה והדמוקרטיה בישראל (מוזיאון חוויתי במבנה ספירלי שייחנך בעתיד). שטח הבניין גדל מ-8,000 מ"ר בתוכנית המקורית ל-12,000 מ"ר כיום, כשטחו של הבונקר הענק שמתחתיו. כמו הפרוגרמה של המרכז הפועל בו, גם עלות הקמתו של האתר לוטה בערפל ואין איש מפרנסיו שמוכן לנקוב בסכום המלא שגויס להקמתו מתורמים מחו"ל ומישראל.

המגרש בצפון תל אביב, על תכולתו הבניינית העצומה, היה הזדמנות אדריכלית מאתגרת, אקולוגית ועכשווית מאוד, למחזר ולהחיות חלל מסתורי נטוש ומושך, חצי-צבאי חצי-תעשייתי, שממדיו ועוצמתו כפי שהם אינם זרים לשאיפות הבנייה הטבעיות של משה ספדיה. בהקשר הקונקרטי - הנצחתו של אדריכל אוסלו רבין - היה ניתן לקוות, אם לא לצפות, שאדריכל עתיר ניסיון כספדיה - שהתפרסם עם פרויקט המגורים "הביטאט" בתערוכה העולמית אקספו 67' במונטריאול - יכוון את מזמיניו לפתרון ראוותני פחות, כזה שיעשה שימוש בסטרוקטורה המרשימה של הבונקר הקיים או בחלקים ממנה; יימנע ככל הניתן מבנייה חדשה; ויסתפק בתוספת בנייה צנועה מעל הבונקר.

מהלך כזה לא רק שהיה נותן לאדריכלות הישראלית העכשווית, על מצבה האומלל, שיעור במחזור אדריכלי, באיפוק תקציבי ובחזרה אל תרבות ההנצחה המוקדמת השפויה שלה, אלא היה עושה גם חסד עם משפחת רבין והטעם התרבותי שלה, עם הבניין ואולי גם עם הסכסוך המתמשך של ספדיה עם המבקרים של המרחב הישראלי ושלו. אולם ספדיה אינו נוהג להתייחס להקשרים מיידיים גשמיים והוא מעדיף תמיד את הקונטקסט הרוחני הפומפוזי, גם אם צריך להמציא אותו. ספדיה, שאפילו לאזור הקניות בנתב"ג 2000 שיווה מראה של היכל זיכרון ומי שלאחרונה הפגין דווקא ביד ושם את אדריכלות הפעלולים שלו - לא היה יכול לוותר על ההזדמנות לבנות במו ידיו את אתר ההנצחה האולטימטיבי של האיש הכי מונצח בישראל.

באחת הסצנות בסרט "משה ספדיה: כוחה של ארכיטקטורה" (קנדה 2005), אחרי שהדריך עם מגאפון סיור במוזיאון ההיסטורי החדש בתכנונו ביד ושם, קופץ ספדיה לשלם ביקור לחבר יצחק רבין בהר הרצל הסמוך. ספדיה פגש את בני הזוג רבין במהלך ביקור ממלכתי בקנדה כמה שנים לפני הרצח, והעניק להם סיור אישי במוזיאון לתרבות קנדית שתכנן באוטווה. בשם הרעות, פנתה אליו רבין לאחר הרצח בבקשה שיעצב את מצבת הקבר. כעבור כמה שנים, נאספה גם היא תחתיה.

למרות שלמצבות גדולי האומה סטנדרט אחיד צנוע, רצתה האישה שחלקת הקבר תהיה נבדלת וועדת שרים לסמלים ולטקסים אישרה את חריגת הבנייה. ספדיה סיפר שהתקשה לסטות מהאיפוק המקובל, אבל כמו בממילא, כמו ביד ושם, כמו במודיעין, כמו בפי גלילות, כמו במערב ירושלים, כמו בטרמינל בלוד, כמו תמיד - גם כאן נחלץ בקלות מהקושי. "כשהמוות לא קונבנציונלי, מותר אולי לעשות הנצחה קצת אחרת", אמר וסיפק עוד אספקט של צער על המוות הלא-קונבנציונלי של רבין.

מצבת רבין עשויה שתי אבני שיש חלק כמעט צמודות, שחורה ולבנה. הן תוחמות בחזיתן חלל דמוי חרוט הפוך ולמרגלותיהן חצי כדור עליון, פמוט אבן. בתקבולת הפוכה שקושרת את המצבות זו לזו, ואת שתיהן אל אינסוף מיתי, דווקא המצבה השחורה היא של היונה הצחורה יצחק, ואילו הלבנה של האלמנה השחורה לאה, שמאז הרצח טיפחה עוד יותר - בלבוש, באיפור, בהתקנת שערה - את מראה הלילית.

המצבה בהר הרצל והאנדרטה בזירת הרצח בכיכר רבין - "רעידת האדמה" המפוחמת שגודרה במעקה שלשלאות ועמודים בסגנון "הום סנטר" - היו מבין הסנוניות האדריכליות של תסמונת הנצחת היתר של רבין, שנעה במנעד רחב מאוד של ארכיטקטורות בכל קנה מידה, בישראל ומחוץ לה. העמותה להקמת מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, שחברים בה כמעט שבעים גברים יהודים, שבע נשים ודרוזי אחד, הוקמה זמן קצר אחרי הרצח כדי לפעול להקמת מרכז מחקר גדול על שמו של רבין. לשם כך, יזמה העמותה חוק מיוחד להנצחת רבין שיחייב את הממשלה להקצות למרכז קרקע ותקציב שוטף. החוק להקמת המרכז התקבל בכנסת בינואר 1997 (חצי שנה לפני שהתקבל חוק יום הזיכרון לרבין), וכמו המצבה של ספדיה גם הוא התאפשר באורח חריג בשם הרצח הטרגי, נוסף על חוק ההנצחה הקיים להנצחת ראשי מדינה.

הבונקר שבקרבו של המתחם שנבחר להקמת המרכז נבנה על פי הוראתו של בן-גוריון מ-49' והיה אמור לשמש תחנת כוח ומקום מסתור להנהגה לשעת חירום. הוא בנוי מארבעה חללים ענקיים המופרדים ביניהם על ידי קירות אבן ובטון מזוין בעובי שנע בין 2 ל-7.5 מטרים ותקרת בטון מקומרת בעובי 2 מטרים. מידותיו של הבונקר כמאה מטר אורך על כשמונים מטר רוחב, גובהו כארבעים מטר ושטחו הכולל על כל מפלסיו כ-12 אלף מטר מרובע, כשטחו הבנוי של מרכז רבין שנחנך כעת מעליו ושיסודותיו נשענים על הקונסטרוקציה הכבירה של הבונקר.

באוקטובר 2004, שנה לפני חנוכת המשכן ובעיצומן של עבודות הבנייה, פורסם שמוזיאון צה"ל המאובק, השוכן מאז סוף שנות החמישים בגבול תל אביב-יפו, יועתק אל חלל הבונקר ברמת אביב. האחריות על האוסף הענק של מערכות הלחימה של צה"ל לדורותיו - הכולל, בין היתר, מצבורי נשק מתקופת המנדט, משוריינים ממלחמת העצמאות, תותחים, מרגמות, טנקים, גשרים, מטוסים ואלפי רובים ואקדחים - ניתנה למרכז רבין, ודליה רבין, יושבת ראש המרכז, אמרה לעיתונות שהיא רואה בחיוב את הסמיכות האטרקטיבית, כדבריה, של שני המוסדות.

ספדיה, שתכנן כבר למעלה מעשרים מוזיאונים בעולם, קיבל לידיו גם את הסבת הבונקר לסליק של המדינה. כבר בזמן הכנת התוכניות הראשונות לבניין בשנת 1997, הוא רמז על כוונה עתידית לשלב את חלל הבונקר בפעילות המרכז, לצד המבנה החדש, ועל תוכנית לשיקום הבונקר. בחזונו האורבני החולש, הוא לא הסתפק בבונקר והלאים גם את דרך רוקח ואיילון לפרויקט. ערב פתיחת המשכן אמר שהוא רואה כיצד הופך האזור כולו "למתחם הסמית'סוניאן הישראלי, בו יוכלו המבקרים ללכת ברגל ממוזיאון לאומי אחד למשנהו, תוך שהם חולפים על פני דיוקנותיהם של גדולי האומה מחד ופארקים מוריקים מאידך". במרץ 1997, הונחה בו אבן הפינה לבניין הקבע בנוכחות בני משפחת רבין.

התזזיתיות המנהלתית והאידיאולוגית שעברה על מרכז רבין המתהווה בסוף שנות התשעים, התבטאה גם בכמה שינויים דרמטיים בפרוגרמה ובחזות האדריכלית של המבנה. בצילומי דגם המבנה המעודכן שנשלחו לעיתונות ממשרדו של ספדיה בבוסטון לקראת יום הזיכרון החמישי לרצח ותחילת העבודות באתר, נעלם מהחזית צריח הזכוכית הקטום מהדגם הראשון. במקומו ובמקום פרגולה נמוכה הציב ספדיה שורה כפולה של עמודי בטון חשוף בגובה שלוש קומות. משני צידי ה"קולונדה" התקין ספדיה ייצוג פיסולי מופשט של יונים הדואות מערבה אל עבר השקיעה. הכנפיים, שהחליפו את הגג המכונף מהדגם המוקדם, מסוככות על אגף שקוף של ספרייה ואודיטוריום ממערב ועל אולם שקוף נוסף (ה"גרייט הול") ממזרח. ככל שהתקדמה הבנייה באתר ספדיה ניסח את האלגוריה שהוא מוכר כעת מעל כל במה ליזמים, לעיתונאים ולבמאי קולנוע: "מלמטה בונקר עצום, ומלמעלה כנפיים הנישאות לשמיים. כך התגלמה בעיני אישיותו של יצחק רבין".

נוסף על המבנה הגדול שהניח מעל קו הרכס והבונקר כללה תוכניתו של ספדיה מעשה אדריכלי נוסף האחראי במידה רבה לדימוי הגרנדיוזי של משכן רבין. בדומה לתוכניתו מסוף שנות השישים לתכנון המחודש של רחבת הכותל המערבי - אז הציע לחפור את הכותל עד למפלס ההרודיאני שלו ולהאדיר בכך את אפקט הרושם של הקיר בחשיפה של תשעה מטרים נוספים של אבן - גם ברמת אביב ספדיה בחר לחשוף את חזיתו של הבונקר עד למפלס הבן-גוריוני שלה על ידי סילוק טונות של עפר מהסוללה שכיסתה אותו, ולחפותה, כמו את רוב חזיתות המשכן, באבן ירדנית ג'ינג'ית. ספדיה העמיד מול תל אביב ומעליה רפליקה צפונית של הכותל המערבי, האייקון האדריכלי העילאי של ציון ורגע השיא של רבבות כתלי האבן המחפים את ישראל בעשור האחרון.

חנוכת משכן רבין עומדת במרכז אירועי יום השנה העשירי לרצח. ההתנשאות המאיימת של המבנה מעל דרך רוקח הלכה והתקדמה במקביל לטונים הצורמים ולשערוריות המנהלתיות והאידיאולוגיות שליוו את הקמת המרכז. בהגדרתו בחוק נועד מרכז רבין "להנצחת פועלו ודמותו של רבין ולבחינת הלקחים שעל החברה הישראלית להפיק מהרצח, מנסיבותיו ומהשלכותיו". כיום נראה שהמרכז ויתר על שאיפותיו המקוריות להיות "מרכז רבין לחקר ישראל", מכון מחקר אקדמי ללימודי ישראל במובן הרחב, ולא במקרה בעלון שפרסם לקראת חנוכת הבניין הוא הפך ל"משכן רבין". בשנים האחרונות המרכז מקצה יותר ויותר משאבים לפעילויות בעלות אופי חברתי פייסני שתכליתן איחוי השסעים בעם ומחלקת החינוך וההדרכה מקיימת בו מפגשים של הידברות תחת סיסמאות כגון "ממחלוקת לשיח", "על פרשת דרכים" או "בסיס הסולידריות בחברה הישראלית".

מידותיו של המשכן והאתר נופחו מעבר לכל היגיון והוא אינו דבר מלבד מאוזוליאום ופסל. "פעילות החינוך" שלו, יהא אופייה אשר יהא, היתה יכולה להתנהל מכמה משרדים וכיתות במתחם צנוע קיים (ובעיקר בפעילות ב"שטח") והעלות האסטרונומית של הקמת האתר היתה מממנת אותה שנים ארוכות. גם טיעון "תמרור האזהרה" נפסל. שום בניין אינו יכול למנוע את הרצח הבא ובסופו של דבר גם שום ארכיטקטורה של ארכיטקטים, חוץ מזו של אושוויץ, לא יכולה לשמש תמרור או אנדרטה חיה.

למרות הניסיון לתאר את המבנה החדש שמעל הבונקר כמייצג של רבין "עושה השלום", חזותו של המשכן והאתר כולו מבטאת את ההעדפה הברורה של המוסד, המשפחה והמתכננים להנצחתו של רבין המצביא על פני רבין המדינאי. החנופה הפוליטית של מרכז רבין אל המרכז-ימין והארכיטקטורה הימנית של ספדיה זימנו אל הבונקר בטבעיות את מוזיאון צה"ל, וכך המרכז שחרת על דגלו מלחמה באלימות יעשה זאת מעל אוסף אימתני של כלי משחית.

משכן רבין הוא התעללות אדריכלית בזכרו של רבין האיש, אבל ביטוי הולם למורשת ולטעם התרבותי של משפחת רבין ושל האדריכל ששכרה. הוא ימשיך להשקיף על תל אביב עשורים רבים אחרי שהמחזמר המוצג כעת על חייו של רבין ירד מהבמות ויהפוך מקוריוז לאנקדוטה. אפילו מי שחלם בסוף ימיו על אופק מדיני לישראל-פלסטין לא דמיין שהבניין על שמו יהיה אנדרטה של עברו הניצי וישחזר את רגע תהילתו כלוחם שצעד אל הכותל ביוני 67', בזמן שספדיה כבש את האקספו של מונטריאול. "

הכותב הוא ארכיטקט ומבקר, עורך הארכיטקטורה של מגזין "סטודיו".