בתים פתוחים, רעיונות נחשפים

תערוכת "OPEN HOUSE NEW YORK" (www.ohny.org), שהתקיימה זו השנה השלישית בתחילת אוקטובר (8-9.10.05) מזמנת מדי שנה לאדריכלים ולאנשי עיצוב ובנייה הזדמנות נדירה להצצה למחוזות נסתרים ומרתקים. למשך סוף שבוע אחד נפתחו בפני הציבור הרחב כ-150 אתרים - מבני ציבור, בנייני תעשייה, מוסדות תרבות וגם בתים פרטיים, בחמשת הרבעים של ניו יורק: מנהטן, הברונקס, קווינס, ברוקלין וסטאטן איילנד. ביומיים של התערוכה האתרים המשתתפים פתוחים לסיורים ללא תשלום, אך בתיאום מראש בלבד.

כל מקום מציע התנסות שונה. האירוע כולל סיורים מודרכים, סיורים חופשיים, שיחות ודיאלוגים עם מעצבים ואוצרים וכן מופעים והפעלות לילדים. מי שרוצה להספיק הכול יתאכזב ללא ספק, אבל מי שמוכן להיערך היטב לריצת מרתון בת יומיים, יכול לצאת עם מצברים מלאים באנרגיות והשראה.

אחד המקומות המעניינים שבהם ביקרתי הייתה גלריה לאומנות Jim Kempner Fine Art, שתוכננה ב-1997 ע"י Smith & Thompson Architects. (10th Ave 501 West 23rd Street). הבניין והגדר התוחמת את המבנה עשויים משטחי ברזל גדולים בגוון חום אדמדם ובהם נקבעו קירות מסך גדולים מזכוכית. הגלריה פתוחה לציבור בכל ימות השנה, אך במסגרת היומיים האלה קיבל קהל המבקרים בונוס המאפשר להם להיכנס גם לסטודיו של האדריכל שתכנן את הגלריה, השוכן מעל הגלריה, ומתפרש על שתי קומות נוספות. בסטודיו נגלים לעינינו חללי עבודה מרתקים מספר פינות עבודה המיועדות לאדריכל אחד או שניים, ומטבחון קטן וקומפקטי. מהסטודיו ניתן לעלות בספק מדרגות, ספק סולם, לגלריה מרחפת קטנה, כ-2X2 מטר בלבד, שבה נמצאת "פינת חשיבה" מוקפת בספרים. במדרגות נוספות צרות (ולא בדיוק תקניות), מוזמן המבקר לטפס לקומה נוספת, בה נערכות פגישות העסקים של בעלי המקום. חלל הישיבה מרוהט בספות וכורסאות הנותנות תחושה של חדר מגורים ביתי עם מרפסת-דק.

המקום מעורר מחשבה על הצורך בחשיבה מחודשת על אופיים של מקומות עבודה בעידן הטכנולוגי. כיצד ניתן ליצור מקום עבודה סימפטי, שנותן לעובד רצון לתרום ולמבקר וליזם - תחושה שאתה רצוי ואנו לשירותך.

במשך התערוכה פתחו את ביתם בפני המבקרים אדריכלים ומעצבים רבים העובדים מהבית. בין אלה ביקרתי בדירתם של זוג אדריכלים ממשרד Marpillero Pollak Architects, ששיפצו בניין תעשייתי ישן, שנבנה ב-1864 ברובע טרייבקה האופנתי. לעצמם הם קנו דירה בקומת הקרקע והמרתף של המבנה.

הבניין במקור נבנה עם קיר משותף לבניינים שסביבו וכיוון אוויר אחד, לחזית בלבד. אך מה שהתאים לצרכים התעשייתיים, שלשמם נבנה, אינו הולם למגורים ולעבודה בימינו. פירוק חלק מהרצפה ומהקיר של הקומה הראשונה יצר חלל מגורים הנפתח לחצר אחורית קטנה, שלא הייתה קיימת במקור. הדבר מאפשר חדירה של אור ואוויר לעומק חללי המגורים.

שינוי הצורה של המרתף והקומה הראשונה בבניין יצר דירת מגורים וחללי עבודה המתפרסים על פני שלושה מפלסים. המפלסים מחוברים בגרם מדרגות, המהווה גם מחיצה שבה משולבים מדפי ספרים. התייחסות לחומרים הקיימים של המבנה והרבה כבוד והערכה למה שהיה כאן קודם, מתגלה בשיפוץ ה"אגרסיבי אך עדין" שחוללו כאן המתכננים.

מעניין במיוחד לבקר בגלריה לאומנות ואדריכלות ב-Little Italy, שתוכננה על-ידי Steven Holl & Vito Acconci (97 Kenmare Street). הפרויקט קורא תיגר על מבנה הגלריה הסטנדרטית ונותן לנו לחשוב מהי גלריה ומה תפקידה במרחב הציבורי. הגלריה בנויה כך שכל הקיר החיצוני מורכב מחלקי קירות שניתנים להזזה. פתיחת חלקי קיר בזויות שונות מאפשרת צפייה מהמדרכה לתוך הגלריה ולהיפך. הדבר מאפשר השתתפות חלקית או מלאה, פאסיבית ואקטיבית, במתרחש בתוך הגלריה.

כמו כן נפתח למבקרים הבית-הפרטי-עירוני (Townhouse) האחרון שתכנן בניו יורק האדריכל המודרניסט (ויש שיגידו הברוטליסט) פול רודולף, Modulightor Building (246 East 58th street). הבניין, שנבנה ב-1989 בנוי מבטון לבן וחזיתו כולה חלונות, בחלוקה ריבועית המזכירה ציור של מונדריאן.

החזית עשויה מקורות רוחב ואורך, ללא סימטריה, ויוצרת חללים אופקיים ואנכיים, המוארים בלילה. בקומת הקרקע שוכנת גם כאן גלריה לאומנות, אולם החזית השקופה כולה משמשת לתצוגה של אוסף אומנות מרשים (ופרטי). כל הבניין שייך לבעל הגלריה, המתגורר בקומה העליונה והוא מנסה לשמר את האופי המקורי שהעניק לו האדריכל (שהיה חברו).

בפרויקטים אחרים שבהם ביקרתי ניכר שאדריכלים ומעצבים בניו יורק מתנסים בבנייה חדשנית, בבנייה אקולוגית ובתכנון המרחב הציבורי, אך יחד עם זאת עוסקים גם בשימור עברה של העיר על מנת לפאר את עתידה.

הכותבת היא אדריכלית ומתכננת ערים העובדת בת"א. liraz-1@zahav.net