אדריכלים גדולים, בניינים ייצוגיים

בשבוע שעבר ביקרו בארץ שני אורחים חשובים: האדריכל דניאל ליבסקינד, שהגיע לרמת-גן כדי לחנוך את בנין אודיטוריום ואהל בעיצובו, באוניברסיטת בר-אילן, והאדריכל-מעצב רון ארד, שבא לחולון וחשף את תוכנית מוזיאון העיצוב שיוקם בעיר. ארד וליבסקינד, שני מותגי-על בינלאומיים בתחום העיצוב והאדריכלות, אינם קשורים זה לזה בשום אופן. הייתה זו סמיכות הזמנים המקרית של ביקוריהם, וההרצאות שנשאו, שגרמו לי להרהר על המאחד והמפריד, הדומה והשונה ביניהם.

ליבסקינד נשא דברים באודיטוריום שבנה, ושנחנך יום קודם לכן. הוא פרס את משנתו בלהט של מי שכבר שמע את כל השאלות והטענות, והגן על האידיאולוגיה שמאחורי תכנוניו המורכבים: "לעיתים קרובות אנחנו חושבים על ארכיטקטורה כטכנולוגיה, כתשתית, כמבנה. אני תמיד האמנתי שארכיטקטורה היא דרך לספר סיפור ולהעביר מסרים של עומק היסטורי, ערכי".

את הסיפורים הוא מעביר באמצעות עומס סימבולי, שבנייניו כמו כורעים תחתיו, ואשר מתקבל בקרב הציבור בעירוב של התפעלות וביקורת: החל מהמגן דויד המפורק, שהפך לנחש הזוויתי-מתכתי של מבנה המוזיאון היהודי בברלין, עבור ב-1776 המטרים של מגדל הדמוקרטיה, שייבנה על חורבות מגדלי התאומים בניו יורק, וכלה במראה הספר הפתוח של האודיטוריום ומבוך האותיות שהוטבע במבנה מרכז ואהל בבר-אילן.

המוזיאון היהודי בברלין היה הפרויקט הראשון של דניאל ליבסקינד, שעד אז עסק יותר בתיאוריה אדריכלית. הוא החל לעבוד עליו ב-1988 אך חנוכתו התקיימה, כמה סמלי, ב-11.9.2001, יום נפילת התאומים בניו יורק. הזכייה בתחרות לתכנון מחדש של מגדלי מרכז הסחר בניו יורק, הזניקה אותו ממעמד של כוכב עולה לעמדת ניצחון מובהקת. הוא העביר את מטה חברת האדריכלות שלו מברלין לניו יורק, רק כדי לגלות שעם הכבוד ניתכו עליו לא מעט צרות הכרוכות בפוליטיקה וברגישות של הפרויקט.

הבחירה ברון ארד לתכנון מוזיאון העיצוב הראשון בארץ, שייחנך בחולון, היא הברקה. ארד ידוע יותר כמעצב רהיטים ופחות כאדריכל. כבר שנים הוא נמצא בליגה אחת עם גדולי המעצבים בעולם, וכמי שקבע את בסיסו בלונדון לפני כ-30 שנה, הוא מעיד על עצמו שהוא מעצב בריטי יותר מישראלי. עם זאת, ארד מייצג עבור הקהל הרחב ועבור הקהל המקצועי כאחד מיזוג של ישראליות ובינלאומיות, אדריכלות ועיצוב, חדשנות והברקה, אבל באנדרסטייטמנט. אולי זו אחת האיכויות של האנגליות. כשהוא מדבר (בעברית) על הפרויקט הצורני מאוד של מוזיאון העיצוב, הוא לא מדבר על מסורת וערכים, אלא על תרבות אוניברסלית ועתיד.

זוהי אולי נקודת מפתח בהבנת השוני היצירתי בין שני הענקים הללו: ליבסקינד חוקר את המקורות ומוציא מהם תובנות מבניות. ארד עובד מתוך סקרנות יצירתית ושובבות ילדותית, הוא מנסה לגלות וליצור משהו שאינו קיים, למצוא חוקיות וזרימה, לאתר את החומר האידיאלי, לחפש את האינסופי.

מוזיאון העיצוב הוא אחד מסדרה של פרויקטים ומבני תרבות שמוקמים בשנים האחרונות בחולון, מתוך החלטה אסטרטגית של העירייה, להפוך את העיר למוקד תרבות בלתי מעורער. אחרי שהכריזו על חולון כעיר הילדים, עם פתיחת מוזיאון הילדים ומאוחר יותר המדיטק, הם מנכסים לעיר הובלה בחינוך דור חדש של צרכני תרבות. ארד מספר שבאחת השיחות עם מנכ"ל העירייה, חנה הרצמן היא ביקשה "מוזיאון שאפשר לשים על בול". לדבריו "אחרי בילבאו (מוזיאון הגוגנהיים בבילבאו, בתכנון פרנק גרי), כל עיר רוצה שיהיה לה סמל".

מוזיאון העיצוב היה אמור לקום על תשתית מבנה קיים. אך ארד ביקש - וקיבל - מגרש עצמאי לבניית מבנה חדש, לצד המדיטק - מרכז התרבות העירוני.

המבנה הספירלי שתכנן ארד למוזיאון מזכיר במשהו את הלוגו של חברתו (מעין לולאת אינסוף רב-שכבתית), ומזכיר גם את מוזיאון הגוגנהיים הראשון, שתכנן פרנק לויד רייט בניו יורק. אולם בניגוד לגוגנהיים, שבו הספירלה עצמה היא חלל תצוגה ארוך ורציף המתפתל כלפי מעלה ומוליך את המבקרים במסלולו, הלולאות של ארד חובקות את חללי התצוגה ואת החצר הפנימית, ומשמשות הן דרכי גישה וחיבור בין פנים וחוץ, והן חלק מקונסטרוקציית המבנה.

מוזיאון העיצוב יוקם בתקציב של כ-30 מיליון שקל, במימון עירוני וללא תרומות, כפי שציין ראש העיר, מוטי ששון. לדבריו, "הכל עניין של סדר עדיפויות". עם זאת, ששון מודה, שהשגת המימון אינה פשוטה והיא מעמידה קשיים בדרכם של הפרויקטים השאפתניים של העיר.

בניית המוזיאון תחל לקראת אמצע 2006 והיא אמורה להסתיים ב-2008. בימים אלה הושלמו התוכניות והמכרזים עומדים לצאת לדרך.