גבייה מבעלי שליטה: שאלות רבות עדיין פתוחות

גם מי שמקבל או רוכש נכסים, לרבות פעילות מחברה פרטית, עשוי למצוא את עצמו חייב בחובות ארנונה של אותה חברה כאשר הדבר התבצע ללא תמורה, או אם בדיעבד ייקבע שהתמורה שניתנה היתה חלקית.

במשך שנים אחדות "השתעשעו" רשויות מקומיות בניסיונות לגבות חובות של חברות בע"מ מבעלי השליטה בהן, באמצעות הדוקטרינה של "הרמת מסך". התברר, שאין זה קל לשכנע את בית המשפט "להרים מסך". מטבעה של דוקטרינה זו, היא בחינת כל מקרה לגופו, וקשה היה להפוך אותה למכשיר יעיל ושיטתי לחברות רבות.

הרשויות המקומיות גייסו את הממשלה לעזרתן, ובמסגרת החקיקה הכלכלית הונחה בשנת 2003 על שולחן הכנסת הצעת חוק להוספת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג -1992. ההצעה בסעיף 8(ג) החדש היתה רחבה וגורפת למדי. היא נועדה לאפשר לרשויות המקומיות לגבות מבעלי נכסים חובות ארנונה שלא שולמו על ידי מחזיקי הנכסים ושוכריהם. ההצעה כוונה לנכסים המשמשים לעסקים ולמגורים, בהתאם לכללים שיקבעו שרי הפנים והאוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת.

התיקון שהתקבל לבסוף היה מצומם בהרבה, וקבע, כי רשות מקומית רשאית לגבות חוב ארנונה סופי של חברה פרטית ביחס לנכס שהוחזק על-ידה (לא כדיירת מוגנת) ושאינו משמש למגורים, מבעלי השליטה בה, ובלבד שהתקיימו נסיבות מיוחדות. הגדרת בעל שליטה והנסיבות המיוחדות אומצו מפקודת מס הכנסה בשינויים המחויבים.

"בעל שליטה" מוגדר בפקודת מס הכנסה כמי שהוא לבדו, או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות 25% מהזכויות בחברה. הגדרה זו מעמידה ב"סיכון" גם מי שבאופן אישי מחזיק רק אחוז קטן מהזכויות, אשר יש לו קרובים שיחד עמו מחזיקים 25% בחברה. מכאן, שגם בעל מניות "קטן" בחברה פרטית, שאין לו שליטה אפקטיבית על התנהלות החברה, עלול למצוא את עצמו חייב בארנונה של החברה. אימוץ הנסיבות המיוחדות, שנקבעו בפקודת מס הכנסה, יוצר שלושה מקרים שבהם ניתן לחייב בעל שליטה בחוב ארנונה של חברה:

" המקרה הראשון - אם לחברה יש חוב ארנונה והחברה התפרקה או העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית, מבלי שנותרו לה אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור - ניתן לגבות את חוב הארנונה שהחברה חייבת בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

" המקרה השני - כאשר לחברה יש חוב ארנונה סופי והיא העבירה את פעילותה לחברה אחרת, שיש בה, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם, בלא תמורה או בתמורה חלקית, מבלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור - ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

" המקרה שלישי - אם היה לחברה חוב ארנונה סופי והיא התפרקה או הפסיקה את פעילותה מבלי ששילמה את חוב הארנונה, יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בה בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב הארנונה, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

שילוב ההוראות מעלה סוגיות רבות, שאינן פשוטות:

האם ניתן לגבות מבעלי שליטה או ממקבלי נכסים חובות ארנונה בגין התקופה שלפני מועד התחולה, שהוא ראשית שנת 2004?

האם לבעלי השליטה או מקבלי הנכסים יש זכות לחלוק ולהשיג לגופם של חיובי הארנונה, שהרי ההליכים נגד בעלי השליטה אפשריים רק אחרי שחוב הארנונה הוא סופי?

למי ברשות המקומית מוקנה שיקול הדעת שמוקנה לפקיד השומה בפקודת מס הכנסה בעניין הגבייה מבעלי שליטה?

האם הרשות המקומית מוגבלת לגבייה משפטית, קרי הגשת תביעה נגד בעלי השליטה או מקבלי הנכסים, או שמא היא רשאית לנקוט גם בהליכי גבייה מנהלית?

האם ניתן לדרוש מבעלי השליטה או ממקבלי נכסים את מלוא חוב הארנונה, או רק עד כדי השווי של מה שקיבלו ללא תמורה?

מהם דיני ההתיישנות שחלים על גבייה מבעלי השליטה?

במקרה של סוגי זכויות שונות בחברה, איזה סוג זכויות בחברה הופכת את בעליהן לבעל שליטה לצורך הרמת המסך לגבי חובות ארנונה?

המחוקק עשה מלאכתו באופן שמותיר שאלות כה רבות ללא מענה, דבר המגביר את אי הוודאות ומחייב זהירות משנה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.