לא עוד 'חבר מביא חבר'

הוועדה לבחירת שופטים לא התכנסה כבר זמן רב, והתוצאה היא מחסור בשלושה שופטים בבית המשפט העליון ועיכובים בהכרעות שיפוטיות שגורמים סבל רב לציבור המתדיינים. הצורך במינוי עכשווי של שופטים לערכאה העליונה, עשוי לסכל את ההזדמנות שנקרתה לערוך רפורמה בהרכב הפרסונלי של בית המשפט העליון ובאופי פסיקותיו. רפורמה כזאת תחזיר את בית המשפט העליון ושופטיו לתחום הכרעת סכסוכים שבו הם אמורים לעסוק, ותשיב את אמון הציבור במערכת המשפטית כולה.

הסיבה לאי התכנסות הוועדה היא המחלוקת שבין הנשיא אהרון ברק לשרת המשפטים ציפי לבני, ביחס לאפשרות שפרופסור רות גביזון תמונה לשופטת. ייתכן וגביזון אינה מתאימה לשיפוט מהטעם שהיא חסרת ידע וניסיון במשפט אזרחי, פלילי ומנהלי. עם זאת, נראה שהנשיא ברק מחפש שופטים שיהיו בצלמו ובדמותו, וגביזון היא בדיוק האנטיתזה שלו. הנשיא ברק מעוניין לבחור שופטים נאמני המערכת - "אקטיביסטים", כאלה שיהיו מעורבים בקביעת הערכים והנורמות שישררו במדינה. השרה ציפי לבני לעומת זאת מעוניינת, ובצדק, לשנות את ההרכב המונוליתי בעליון, באמצעות מינוי שופטים "שמרניים", ובעקיפין גם את אופי פסיקותיו.

הצלחתה של שרת המשפטים אינה תלויה רק בהחדרת אנשים כמו פרופסור גביזון למערכת, אלא ביכולתה לערוך רפורמה בדרכי המינוי של שופטים. כיום, שופטי העליון יכולים, באמצעות הוועדה לבחירת שופטים, לבחור את חבריהם לכהונת שפיטה. השיטה הישראלית שונה בעניין זה מהמצב הקיים במדינות מערביות רבות. בגרמניה ובשוויץ, למשל, הפרלמנט בוחר את השופטים לערכאות העליונות. במדינות אחרות, כמו שוודיה ויפן, הרשות המבצעת בוחרת את השופטים. בארצות הברית החליטו לשלב את המודלים הללו: הנשיא ממנה את השופטים ובית הנבחרים מאשר.

בשונה ממדינות המערב, השיטה הישראלית מסייעת לשופטי העליון לבחור רק את אלו שנאמנים למערכת ההשקפות שלהם. התוצאה היא שבית המשפט העליון - מוסד נטול פלורליזם אשר אינו משקף את מגוון הדעות, ההשקפות, הצרכים והרצונות השונים בחברה - פוסק כיום יותר מתמיד בסוגיות פוליטיות ובשאלות של מדיניות חברתית וכלכלית, שאמורות להיקבע על ידי הגופים הנבחרים (כנסת, ממשלה). ההתערבות של בית המשפט בנושאים אלו מנוגדת לערכי הדמוקרטיה ופוגעת בשלטון החוק. בדמוקרטיה אמיתית העם הוא הריבון, בישראל שופטי העליון מתנהגים כריבון. כאשר שלטון העם מוחלף ב"אוליגרכיה שיפוטית", בית המשפט נהפך לדומיננטי ואקטיביסטי בעיצוב נורמות.

הבעיה המרכזית של ה"אקטיביזם השיפוטי" היא החופש הפרשני המוגזם של השופטים בכל הנוגע לפרשנות חוקים וחוזים. ביחס לפרשנות החוק, השופט ברק אוהב לצטט את אמירתו של פרופסור רדברוק לפיה "הפרשן עשוי להבין את החוק טוב יותר מיוצר החוק". החופש הפרשני שאומץ על ידי השופטים גורם לכך שהמשפט נהפך לאי של חוסר ודאות ויציבות הפוגעים בשיטת המשפט ובציבור המתדיינים. במערכת משפטית המכבדת את "שלטון החוק" ניתן לדעת תמיד מהו החוק. מאידך, ב"שלטון של שופטים" מתקבלות החלטות שרירותיות ובלתי צפויות שאינן נובעות מהוראות החוק. שיטת משפט כזאת, המנותקת מחיי המעשה, פוגעת במשק בכללותו. הפתרון, לפיכך, הוא לא להסתפק במינוי של שופט "שמרן", אלא לבטל לגמרי את השיטה של "חבר מביא חבר" לבחירת שופטים. "

הכותב הוא עו"ד בתחום המיסים ומרצה במכללות למשפטים