נראה כי המאבק ארוך השנים שמנהלים הבדואים בנגב מול המדינה ומוסדותיה בסוגיית הבעלויות על הקרקעות עליהן הם יושבים, רחוק מלבוא לידי סיום. זו כבר מזמן אינה רק בעיה של תביעות מקרקעין, אלא הפכה, בגלל מחדלי המדינה ורשויותיה, לאחת הבעיות החברתיות-כלכליות-דמוגרפיות מן החמורות שידעה החברה הישראלית.
"פצצת זמן" היא מן ההגדרות העדינות שנאמרו בהקשר לבעיית הבדואים בנגב וסוגיית הקרקעות. אחד מראשי הערים בנגב הגדיר את הבעיה כך: "טמטום ממשלתי בהתגלמותו המרושעת", כי אילו היו מתמודדים עם הבעיה בעודה באיבה מן הסתם היא לא היתה מתרחבת ומתפשטת, תרתי משמע, על פני שטחים כה רחבים.
הבדואים בנגב, המונים כ-160 אלף איש, רואים באדמות הנגב רכוש שלהם עוד בטרם הקמת המדינה, עוד קודם לשלטון העותומני בארץ ישראל, ולמעשה, כך לפחות הם טוענים, הם התיישבו באזור לפני מאות שנים. לטענתם, עצם התיישבותם על האדמות מוכיחה את תביעות הבעלות עליהן. תביעות הבעלות שלהם נוגעות ללמעלה ממיליון דונם, ובפועל הוגשו תביעות על 800 אלף דונם, כאשר המדינה מציעה בדרך כלל פשרה של 20% מהתביעה. ברוב המקרים בתי המשפט, המחוזי והעליון, דחו את מרבית טענותיהם בעניין בעלותם על הקרקע.
המסה העיקרית של הבדואים התיישבה במשולש באר שבע-דימונה-ערד, שהוא אזור "הסייג", אליו נשלחו הבדואים עם הקמת המדינה במסגרת הממשל הצבאי עד שנות ה-70, וחלק מזערי בשטחים הנרחבים שבתחום המועצה האזורית רמת נגב, ובעיקר ליד שבטה וקציעות. במשך שנים עושות רשויות המדינה מאמצים ניכרים להביא לכך שהבדואים יתיישבו ביישובי קבע מוכרים - רהט, לקיה, שגב שלום, חורה, תל שבע ועוד, ולא תמיד בהצלחה.
בנגב יש 25 שבטים בדואים המתגוררים ביישובים כפריים לא מוכרים על-ידי המדינה, מאחר והם נבנו על צירי הדרכים הראשיות במשולש באר-שבע-דימונה-ערד. השבט הגדול ביותר הוא אבו ג'ויעד, אחריו אל-עזזמה, אבו רקייק, אבו רביעה, אבו קרינאת, אל-עצאם ועוד.
שבעה יישובי בדואים חוקיים הוקמו בנגב: חורה, לקייה, כסייפה, ערערה, רהט, שגב שלום ותל שבע. בתכנון עוד ארבעה יישובים חדשים, על אדמות המועצה האזורית רמת נגב.
המדינה ניסתה בעבר "לביית" את הבדואים, בעיקר לאחר פינוי סיני והקמת שדה התעופה נבטים, שלצורך בנייתו פונו אלפי בדואים מאזור תל מלחתה והוקמה מינהלת הבדואים, וכן גופים נוספים כדי להסדיר את בעיית הקרקעות ויישובם של הבדואים ביישובים מוסדרים על-ידי המדינה. אלא שהמדינה לא תמיד הצליחה במשימה זו: למרות הפיתויים הרבים שהציבה בדרכם של הבדואים אל יישובי הקבע, לרבות מחירי קרקע אפסיים של עד 10,000 שקל לחלקה של דונם, משכנתאות והלוואות בתנאים נוחים, פיצויים בגין תביעות מוכחות על מקרקעין ועוד.
הניסיונות של המדינה ורשויותיה לקבוע עבור הבדואים את סגנון החיים וההתיישבות שלהם היו בעוכריה. הבדואים דרשו התיישבות חקלאית, עם שדות, חלקות מרעה, מטעים ופרדסים, ועל כל המשתמע מכך. המדינה סירבה לדרישות אלה וביקשה ליישב את הבדואים ביישובים כפריים מקובלים. באין פתרון מוסכם נוצר קיפאון וקיבעון, וכל אחד מהצדדים מתחפר בעמדתו משך שנים רבות.
התוצאה? הבדואים פלשו לקרקעות של המדינה, של המועצות האזוריות רמת נגב ובני שמעון, של קיבוצים ומושבים ושל יישובים עירוניים אחרים. בשנים האחרונות נעשתה על ידם בנייה מסיבית של מגורי פחונים לאורך כביש דימונה-באר-שבע, דימונה-ירוחם, באר-שבע-קציעות, באר-שבע-ערד וכל מה שביניהן. הבנייה הלא חוקית, אומרים כולם, הפכה לתופעה שרק "הטמטום והאדישות של המדינה ומוסדותיה יכלו ליצור שכמותה", אומר ראש המועצה האזורית רמת נגב, שמואל ריפמן.
השורה התחתונה: אין. ממש לא. המצב הסבוך של סוגיית אדמות הבדואים רחוק מלבוא לידי סיום. לפני כשנתיים הכריזה הממשלה על תוכנית ממשלתית להשקעה של 1.5 מיליארד שקל במגזר הבדואי. אז הכריזה. כרגיל במחוזותינו, שרים יוצאים בהכרזות ללא גיבוי תקציבי, כדי לכבות שריפות.
האם יש אור בקצה המנהרה? אולי. על-פי תוכנית שהוגשה למשרדי האוצר, הפנים והשיכון, קיים צורך בטווח של שלוש שנים לפתח תשתיות ל-20 אלף מגרשים ב-7 יישובים בדואים קיימים, בהשקעה של 300 מיליון שקל; השקעה של 55 מיליון שקל בהקמת מספר יישובי קבע נוספים בנגב; 220 מיליון שקל לתשלום פיצויים למשפחות בדואיות שיפונו מהקרקעות, תקציב שכבר קיים במינהלת הבדואים. כמו כן מציעה התוכנית להשקיע 100 מיליון שקל בהקמת מבני ציבור.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
