"אני אקלקטית"

שעון-העצר הכריז מזמן על סופה של הפגישה שלנו. ניסיתי לסחוט עוד כמה דקות. כאשר כמעט סחבו אותי משם בכוח, ביקשתי מאורית גדיש, אחת הנשים המשפיעות בעולם ובוודאי העסוקות שבהן, עוד רבע שעה טלפונית, במקרה שיתעוררו אצלי עוד כמה שאלות. היא חייכה לעצמה. בעוד דקות יו"ר חברת הייעוץ הגלובלית ביין אנד קומפני תהיה כבר בדרך למטוס הביתה, איפה בדיוק תדחוף שיחת טלפון מעיתונאית ללו"ז המטורף שלה?

"רגע אחד", קפצה מימיננו פנינה, אמא שלה, ג'דה בת 80 פלוס, צלולה ואנרגטית כנערת צופים, שישבה עם בעלה בשולחן ליד. "אם את צריכה משהו, את יכולה להתקשר אליי".

באותו רגע הבנתי לעומק מה שגדיש אמרה לי קודם, כשהביטה בהוריה במבט עוטף מהצד. "יש הורים כאלה, שנותנים בך גם אמון, ערכים טובים, וגם כל מה שרצית ללמוד והתעניינת בו. אלה הם ההורים שלי. אי-אפשר לבקש יותר. שניהם כל-כך אינטליגנטים. כל מה שיש בי, זה שניהם".

הם כבר לא ילדים, הוריה של גדיש. על הבוקר הגיעו למלון דייוויד אינטרקונטיננטל בתל-אביב כשהם מלווים בטליה, הבת הצעירה, יועצת משפטית במשרד האוצר, כדי לשמוע את אורית נואמת בוועידת ישראל לעסקים - וגם כדי לתפוס איתה עוד כמה שעות איכות לפני שהיא בורחת שוב לחו"ל. אבא, פלק גרינפלד, אל"מ במיל', שהיה ממארגני מערך השלישות בצה"ל, היה מנכ"ל "אקרילן", ובזמנו נחשב למהפכן בכל מה שנוגע לעבודתם של חברי מועצות המנהלים בארץ. פנינה, אחות מוסמכת ובעלת תואר שני ברפואה מונעת, עסקה במחקר באוניברסיטת בר-אילן.

הם דחפו אותך ללמוד?

גדיש: "אמא דחפה קצת, ואבא היה אומר '95 זה מספיק, לא צריך 100'. אז הייתי מקבלת 100".

"יועצת טובה, לא אישה יועצת"

אפרופו 100, גדיש רשמה ציון-דרך חשוב לא מזמן, כשנבחרה למקום ה-95 ברשימת "100 הנשים המשפיעות בעולם" של המגזין פורבס. "כשראשי התאגידים הגדולים בעולם עומדים בפני אתגרים אסטרטגיים", נכתב שם, "הם פונים לגדיש ולעוזריה בחברת הייעוץ ביין אנד קומפני. העוזרת-לשעבר של סגן הרמטכ"ל הישראלי מובילה מאז 1993 מהלכי ייעוץ מובחרים כיו"ר החברה".

לפגישה שלנו קדמו טיסה ארוכה, שני ראיונות טלוויזיוניים, הופעה בפני באי-הוועידה ושפעת, שסחטו אותה כהוגן. מישהו אחר היה אולי נופל מזמן מהרגליים, אבל גדיש אומרת ש"זאת עבודה מאוד מעניינת - וכשעושים משהו שמעניין, שאתה אוהב, אין קושי. יש לי מזל שבבסיס יש לי הרבה אנרגיה, ואני מתעניינת בהרבה דברים חוץ מביזנס".

כמו?

"ספרות יפה, ספרי היסטוריה. הספר הישראלי האחרון שקראתי היה האחרון של עמוס עוז. אחותי הביאה לי עכשיו עשרה ספרים, וזה חוץ ממשלוחים שמכינים לי כשאני מגיעה. אני קוראת גם באנגלית, אבל לא רק ספרות יפה. גם היסטוריה צבאית. אחד הספרים הטובים של ג'ון קיגן "The Mask Of Command", בוחן איך השפיעה הטכנולוגיה על הלחימה במלחמת-העולם הראשונה והשנייה. אני נותנת את הספר הזה למנהלים שאיתם אני עובדת. האמת היא שגם בעלי מתעניין בדברים האלה, ואת הספר הזה לקחתי ממנו. אני גם קוראת ביוגרפיות. צ''רצ'יל, היטלר, סטאלין. אבל רגע, לא רק של אנשים רעים".

בעלה של גדיש ב-15 השנים האחרונות הוא גרנוויל בייפורד, שעבד כיועץ בחברה במשך תקופה מסוימת. בריטי, לא יהודי, טיפוס מיוחד בפני עצמו, סקיפר שכבר הספיק לצאת לשיט סביב העולם, הקים שתי חברות ורשת מסעדות שייצרה גם בירה, מומחה לענייני טורקיה וסופר. אין להם ילדים, והיא ממש לא מעוניינת להיכנס לזה.

אלמלא פגשתי את הוריה, שניהם ממזרח אירופה, הייתי חושבת בקלות שהיא תימנייה. עור שחום, תלתלים שחורים ארוכים וגזרה דקיקה כקיסם, שהבגדים השחורים שהיא לובשת תמיד, ותכשיטי הכסף הגדולים, רק מדגישים אותה. בחו"ל המראה שלה נחשב לשיא האקזוטיקה. ואם זה לא מספיק, עד לפני ארבע שנים נהגה לצבוע את שערה בגוונים סגולים - הרגל שזיכה אותה בתואר "היועצת סגולת השיער". למה סגול? כי יום אחד זה יצא לה במספרה במקרה, ומצא-חן בעיניה. כשהעיסוק בשיער הפך לאובססיבי לטעמה, חזרה לשורשים הכהים.

את נון-קונפורמיסטית.

"לא ידעתי שאני כזאת. תמיד עשיתי מה שנראה לי נכון. כשלמדתי בהרווארד היה צריך לדבר בפוליטיקלי קורקט ולפנות לאנשים ב"הוא והיא", ואני לא שיחקתי את המשחק. דברים כאלה לא מרגשים אותי. כשהזמינו אותי להרווארד כדי לספר מה עושה אישה כדי להצליח, לא ידעתי מה להגיד. בעלי אמר שתמיד רציתי להיות יועצת טובה, ולא אישה יועצת. אולי זה הסוד".

"היו מנכ"לים שסירבתי לעבוד איתם"

גדיש מביאה את כל-כולה לפגישות הייעוץ שהיא עורכת. גם את הנשיות החזקה שלה, שבאה לידי ביטוי פיזי בלחיצת-יד מפוקקת פרקים. "אני מביאה לעבודה גם את הקריאה ואת ההתעניינות שלי באמנות. כדי לתת ערך מוסף אני יכולה לתת ללקוח ספר, למשל את זה של רוברט מוזל על ביורוקרטיה, שמאוד קשה לקריאה, אבל מעמיק בפילוסופיה של החשיבה. אני אקלקטית. מערבלת הכול ומביאה פנימה. יועץ צריך אינטואיציה ויכולת להקשיב לאנשים. האינטואיציה תלויה בניסיון רב שמצטבר בתת-מודע, ואני מאמינה בה מאוד.

"תראי, כולנו בסופו של דבר בני-אדם, ואמון הוא האלמנט הבסיסי. יש כאלה שפונים ומבקשים עזרה, ויש כאלה שהבעיות שלהם עולות תוך כדי שיחה בארוחת-ערב. אבל לא רק בעיות, לפעמים מדובר במישהו שרוצה לגדול יותר מהר. מה שטוב זה שאתה לא מסתכל רק על חברה אחת, או תעשייה אחת, אלא אתה יכול, בשיחה עם מנהל חברת חשמל גדולה, להביא דוגמה מתחום קמעונות המזון - מקרה שהיה לי באמת".

נתקלת במנהלים בחברות-ענק שאיבדו את האחיזה במציאות והסתחררו מהכוח, מהכסף?

"יש כאלה, אבל לא כולם. היו לי שני מנכ"לים שהיו על הגבול. אחד מהם ביקש ממני להזהיר אותו כשזה מתחיל לקרות".

ומה את עושה?

"הסוד הוא לא לשנות את האדם, אלא את ההתייחסות שלו לסיטואציה. כבר הייתי, למשל, בהרבה פגישות שבהן המנכ"לים לא רצו לעבוד עם אישה".

ומה עשית?

"פתרתי את זה עם חוש הומור, תושייה וקריאייטיביות. הרי זה לא מכוון דווקא אליי. פעם ראיינתי מנכ"ל, ובכל פעם אחרי ששאלתי שאלה, הוא ענה תשובה לזה שישב לידי. עליי הוא כלל לא הסתכל. כשהוא יצא לרגע מהחדר, ביקשתי מזה שישב לידי, שבכל פעם שאשאל שאלה, הוא יביט עליי - וכך למנכ"ל לא הייתה ברירה".

היו מנכ"לים שאת סירבת לעבוד איתם?

"כן, היה אחד כזה, שלא עמד מאחורי העקרונות של עצמו. הוא אמר ולא ביצע. זה היה מוגזם בשבילי. אבל בדרך-כלל, אם הם הגיעו לתפקיד של מנכ"ל חברה ברשימת 100 החברות המובילות בעולם, הם צריכים להיות נבונים, וצריך להיות בהם משהו מעניין".

יש ביניהם כאלה שהפכו לחברים?

"כן, במיוחד אם אתה מלווה אותם במשך שנים. זה עניין של אמון. בדרך-כלל אין להם עם מי לדבר. זה כמו שקורה כשאתה נשוי למישהי, אבל לא תוכלו לדבר על כל מיני דברים שמציקים לך. אני כספת. מה שנכנס לא יוצא, אלא אם מישהו רוצה את זה בחזרה".

"הורים וחברים, זה הכי חשוב"

גדיש, 53, נולדה בחיפה, ובגיל שנתיים וחצי עברה לצהלה. היא שירתה בחיל המודיעין והייתה פקידה בלשכתו של עזר ויצמן ז"ל, בעת שכיהן כסגן הרמטכ"ל, ושל יצחק חופי - שאיתו היא בקשרים טובים עד היום. למדה פסיכולוגיה בירושלים ("אני אוהבת אותה עד היום"), וחלמה להפוך לפרופסור בתחום. אבל אחרי שנרשמה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית עם מסלול ישיר לדוקטורט, גדיש החליטה לקחת פסק-זמן של שנה, ארזה וטסה לארצות-הברית.

לפרנסתה עבדה בקונסוליה בניו-יורק, ושם חבר שכנע אותה ללמוד מינהל עסקים בהרווארד. אנגלית היא ידעה בקושי. את הטפסים מילאה בעברית ומישהו תרגם לה אותם, אבל מכיוון שאיחרה ביומיים את מועד ההרשמה, היא חזרה ארצה, למדה שלושה ימים פסיכולוגיה ניסויית, הבינה שזה ממש לא בשבילה, חזרה לבוסטון, ניסתה שוב להתקבל, והצליחה. היא סיימה בהצטיינות יתרה, קיבלה את פרס "הסטודנט המצטיין בשיווק", והיום יש "קייס" עליה בתוכנית-הלימודים בהרווארד, והיא אף חברה בחבר-הנאמנים של בית-הספר למינהל עסקים. בין לבין, היא חברה גם במועצת-המנהלים של ועידת דאבוס.

מיד אחרי הלימודים בחרה ב"ביין אנד קומפני", ובתחילת שנות ה-90, כשהחברה הייתה על סף פשיטת-רגל, גדיש עמדה בראש ועדת ההיגוי לשיקומה, והצליחה לייצב אותה. מאז היא גרה במטוסים.

"אני יכולה להיות בחמש ארצות באירופה במשך שבוע", היא אומרת, "אבל אני לא אוהבת את הטיסות. כשאני נוסעת למזרח-הרחוק, כשהמרחק בין מדינה למדינה הוא שמונה שעות, אני מספיקה פחות. הסקיוריטי לוקח המון זמן, וזה מעצבן. לברזיל לוקח להגיע יומיים. אבל אני מנצלת את הנסיעות כדי לעבוד בשקט. אין אי-מיילים, אף אחד לא מפריע".

מטוס פרטי יכול היה להקל את העניין.

"אצלנו בחברה זה לא מקובל. לקליינטים שלי יש מטוסים פרטיים. אם הם רוצים לתת לי טרמפ, אז למה לא".

את עושה ספורט?

"לא. ספורט בשבילי זה לרוץ עם המזוודה בשדה-התעופה. כשהייתי צעירה קפצתי לגובה, הייתי מקום שני בארץ. אני משתדלת ללכת הרבה. אבל אם קר אז לא. בזה נשארתי מאוד ישראלית".

אוכל?

"משתדלת כמה שיותר בריא. כמעט בכל ערב אני אוכלת עם קליינט, וזה לא קל".

בעצם אין לך כתובת קבועה.

"אני גרה בבוסטון ובצרפת. ובאווירון. הבעל שלי הוא העוגן שלי. נותן לי לעשות מה שאני רוצה. הוא מבריק, עם חוש הומור פנטסטי. אם יש לי מצב-רוח מחורבן, שתי דקות אני איתו ואני שוכחת. הוא החבר הכי טוב שלי.

"הזמן האהוב עליי הוא ביום שישי בערב. אנחנו יושבים במטבח, הוא מבשל, שותים כוס יין, מדברים, יוצאים לטייל עם הכלב - יש לנו כלב-רועים אנגלי - ואחר-כך יושבים עם חברים. כשיצאנו לא מזמן לחופש בצרפת, שכרנו בית גדול והזמנו חברים מארצות-הברית ומהארץ, היה כיף. למרות שאני נוסעת הרבה, אנחנו אוהבים לנסוע למקומות מעניינים כמו טיבט, ככה אנחנו נחים. חוץ מלקרוא כמובן".

מה החמצת בשנים העסוקות האלה?

"שאני לא גרה בארץ ואני לא רואה מספיק את ההורים ואת החברים שלי. זה הכי חשוב בעולם. הגעתי לארץ חולה, והייתי אצל החברה שלי מהצבא, דורית. יומיים איתה זה שווה. אני שומרת על קשר עם חברות בניו-יורק ובפריז. לא הייתי יכולה לעבוד במקום שאני לא מחדשת כל הזמן. אני אוהבת לפתור בעיות".

חלום?

"ללמוד ספרות. אני אעשה את זה מתישהו".

את יכולה להתחיל לכתוב.

"קראתי יותר מדי ספרים כדי לדעת שאני לא אוכל לכתוב מספיק טוב".

תרשי לייעץ לך לרגע? תנסי.

היא צוחקת. "בטח שלא אכתוב על ביזנס. על מה כן? אין לי מושג, כי אף-פעם לא חשבתי לכתוב. בעלי כותב".

ומה הלאה?

"כרגע אני עושה מה שאני עושה. יכול לבוא יום שבו אני אגיד, די, מספיק. הציעו לי הרבה דברים אחרים לעשות".