עדיף להגיע לפשרות

בעשור שבין 1993 ועד סוף 2002, הוגשו למעלה מ-4,500 תביעות רשלנות רפואית, 48% בשלום, 45% במחוזי ו-7% בעליון. הוועדה מצאה מגמה כללית של עלייה במספר תיקי הרשלנות הרפואית שנפתחו מידי שנה בכל הערכאות, אם כי ב-2002 הסתמנה ירידה. משנת 2000 ואילך, עיקר הגידול היה בתביעות שהוגשו לשלום, כלומר בסכומים נמוכים יותר, בעוד שבמספר התיקים במחוזי חלה ירידה.

הנתונים מעידים, כי לתובעים לא משתלם לנהל הליך מלא, וכדאי להגיע לפשרה. סכום הפיצויים הממוצע שפוסקים השופטים המחוזיים בפסקי דין, עומד על כ-838 אלף שקל, סכום המצוי בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום. בתיקים שנגמרו בפשרה שולמו רק אלפיים שקל פחות: כ-836 אלף שקל בממוצע. למעט בתקופה של שנתיים, הסכומים הממוצעים ששולמו במסגרת הסכמי פשרה בבית המשפט, היו גבוהים מאלה שנפסקו בפסקי דין מלאים.

בבתי משפט השלום, סכום הפיצוי הממוצע עמד על כ-111 אלף שקל, כאשר בשנים האחרונות מסתמנת ירידה, כאשר סכומי הפיצויים הגבוהים ביותר נפסקים בתביעות רשלנות בתחומי הרדמה, עור ומין, והיריון ומיילדות. משך התנהלות ההליכים המשפטיים בתיקי רשלנות רפואית הוא 3.5 שנים בממוצע במחוזי ושנתיים וחצי בשלום. עם זאת, מספר לא מבוטל של תיקים במחוזי נמשך עד 6 שנים ואפילו 7 שנים (80 ו-51 תיקים, בהתאמה).

הצדדים בתביעות הרשלנות הרפואית, מתברר, מעדיפים את דרך הדיון הרגילה. רוב התיקים בערכאות הדיוניות הסתיים באישור הסכמי פשרה ורק תיקים מעטים יחסית הסתיימו בדרכים חלופיות כמו גישור, פישור, או בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. 51% מהתיקים במחוזי הסתיימו בפשרה, 24% הסתיימו בפסק דין, 15% הועברו לבית משפט השלום, רק ב-7% התקבלה התביעה במלואה וב-9% היא נדחתה לגופה. בשלום המצב דומה: 58% מהתיקים הסתיימו בפשרה, 17% בפסק דין, 5% מהתביעות נדחו לגופן ורק 5% מהן התקבלו במלואן.

השופטים המחוזיים, כך מסתבר, אינם נוטים להתערב בקלות בפסיקתם של בתי משפט השלום. ב-53% מבין 43 תיקי ערעורים, לא שינה המחוזי את תוצאת פסק הדין בשלום. כאשר מגיעים לבית המשפט העליון מגלים, כי הוא נוטה לטובת התובעים: העליון מתערב פי ארבעה בשאלת האחריות, כאשר הערעור הוא על אי-הטלת אחריות, לעומת מצב בו מערערים על כך שהוטלה אחריות. עוד נמצא, כי העליון מגלה נכונות רבה יותר להגדיל את סכום הפיצויים מאשר להקטינו.

כשליש מהתיקים במחוזי עוסקים ברשלנות רפואית בתחום ההיריון והמיילדות. תחומים בולטים נוספים הם אונקולוגיה, אורתופדיה, כירורגיה ורפואה פנימית (7% כל אחד). בשלום עוסקים רוב התיקים בתחום האורטופדיה (16%), הכירורגיה (11.5%) והרפואה הפנימית (9%).

במרבית המקרים, הסתפקו התובעים בהגשת תביעה נגד מי שנחשב ל"כיס העמוק" - המדינה או המוסד הרפואי שהעסיק את אנשי הצוות הרפואי המתרשל. בשליש מהמקרים נתבעו גם המוסד וגם אנשי הצוות ורק 1-3% מהתובעים בחרו לתבוע אישית רק את אנשי הצוות הרפואי.

הנתונים מראים באופן חד-משמעי, כי אם נטל ההוכחה עבר לנתבע, כמעט תמיד יקבלו שופטי השלום את התביעה (99.5% מהמקרים). במחוזי המצב שונה במעט, כאשר בשליש מהמקרים מצליחים הנתבעים להרים את נטל ההוכחה שהועבר אליהם. "