משקיע רכש שני מגרשים ל-336 דירות נופש במרינה הרצליה ב-40 מיליון דולר

האחים עופר ניהלו בחודשים האחרונים משאים ומתנים עם מספר גופים, ביניהם קבוצות רכישה רבות. הבעיה העיקרית שעמדה בפני המתעניינים היתה סירובם של הבנקים להעניק משכנתאות לרוכשי דירה בפרויקט המתוכנן, וזאת בשל אי הוודאות השוררת לגבי ייעוד הדירות ופסיקת בג"ץ בנושא, ומנגד ערעור החברה נגדו. בסופו של דבר, המגרשים נמכרו למשקיע מקומי, שככל הנראה ישווק את הדירות למשקיעים מחו"ל.

האחים עופר רכשו את המתחם לפני שנים ספורות, ובמשך שנים ניהלו מאבקים משפטיים עם עיריית הרצליה, בראשות יעל גרמן, על אופי הבנייה שתותר במקום. פסיקת בג"ץ בנושא תמכה במדיניות העירייה.

בימים אלו עומד ותלוי בבית המשפט העליון ערעור שהגישו האחים עופר בדבר החלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, אורי גורן. גורן קבע בדצמבר 1999, כי הדירות במרינה, שנבנו כדירות נופש, חייבות לשמש כחלק ממאגר דירות להשכרה מלונאית. החברות שערערו הן שותפות אלמוג התכלת, אי התכלת שותפות כללית, גד חברה לבנייה, אזורים ואחים עופר.

מדובר בעתירה שהגישה בדצמבר 1998 החברה להגנת הטבע. בעתירה נטען, כי דירות הנופש שנבנו ועדיין נבנות (באותה עת) במרינה חייבות על-פי התב"ע להיות יחידות מלונאיות, ולכן עליהן לעמוד לרשות הציבור הרחב לצורכי השכרה מלונאית.

גורן קיבל את עמדת החברה להגנת הטבע. הוא קבע, כי על הדירות להוות מקום לאירוח תיירים ונופשים מקרב הציבור הרחב, לפחות לפרק זמן כלשהו במהלך השנה, ולכן על החוזים של חברות הבנייה לכלול סעיף בדבר הקמת מאגר דירות להשכרה מלונאית, לפרק זמן מינימלי מדי שנה.

על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין של גורן, והחזיר את הדיון למחוזי, על מנת לדון ולהחליט, בין היתר, בטענות השיהוי שהועלו בערעורים השונים. בפברואר השנה דחה גורן את טענות השיהוי ואימץ מחדש את פסק הדין הראשון.

במהלך הדיונים הגיעו הוועדה המקומית והחברה להגנת הטבע להסכם, לפיו דירות הנופש שעדיין לא נמכרו לפני פסק הדין הראשון, ישמשו למלונאות.

החברות טוענות, כי בית המשפט טעה כאשר לא דחה את העתירה, למרות השיהוי החמור והקיצוני בהגשתה. לטענתן, עוד טעה המחוזי כאשר קבע כי דירות הנופש הן סוג של מלון, ולכן הן כפופות לחובת ההשכרה המלונאית.

עוד נטען בערעורים, כי השאלה השנויה במחלוקת היתה אם היה ידוע לקבלנים שמתחם המרינה אסור למגורים. לדברי המערערים, זו השאלה הראויה לדיון. עוד נאמר בערעור, כי אין להטיל חובת השכרה מלונאית כפויה בדיעבד.