שקרים לא אמיתיים

אין גבול לדמיונם וליצירתיותם של בעלי דין, המבקשים לזכות בתביעתם, והמעלים גרסאות בדיוניות ו"סיפורי סבתא" מצוצים מן האצבע. בשארה סוהילה היא הבעלים של בית מגורים. על זכויותיה בבית המגורים נרשמה משכנתא לטובת בנק ערבי ישראלי. בשארה טענה בבית המשפט, כי רק כשהבנק החל בהליכי מימוש המשכנתא נודע לה, כי קיימת משכנתא על זכויותיה. היא הוסיפה וטענה, שחתימתה זויפה על שטר המשכנתא, וכי מה שנחזה להיות חתימתה כלל אינו כזה. עד כאן, טענה סבירה. לאחר שהיא כבר הגישה תצהיר במסגרת תביעתה, היא ביקשה להגיש תצהיר נוסף, חתום בידי בנה - אמין בשארה (כפי שיתואר, כל קשר בין שמו הפרטי לבין המציאות מקרי בהחלט). בתצהיר הנוסף הצהיר הבן, כי ללא ידיעת אמו, הוא נטל את תעודת הזיהוי שלה, פנה לאישה פלשתינאית מן השטחים, שחזותה דומה לזו של אמו, ויחד עמה התייצב במשרד של עורך הדין, אשר טיפל בענייני המשפחה, והחתים אותה על שטר המשכנתא בפני אחיו של עורך הדין, תוך שהיא מתחזה להיות אמו. כך, לטענתו, נוצרה המשכנתא ללא ידיעת אמו וללא קבלת הסכמתה.

בנוסף לעדות מרחיקת-לכת זו, הוגשה לבית המשפט חוות-דעת גרפולוגית, שקבעה כי קיימת סבירות גבוהה לכך, שהחתימה על שטר המשכנתא אכן אינה חתימתה של בשארה.

השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי ניתחה בפסק הדין את כל הראיות והעדויות, שהובאו בפניה, והגיעה למסקנה נחרצת, שלפיה עדויותיהם של בשארה ובנה לא שיקפו את המציאות, וכי בשארה היא שחתמה על שטר המשכנתא.

העדות העיקרית, עליה סמכה דה-ליאו את קביעותיה, הייתה זו של עורך הדין, שבפניו נחתם שטר המשכנתא, ושאותה הגדירה דה-ליאו כ"מהימנה לחלוטין". עורך הדין העיד, כי הוא פגש בבשארה לפחות פעמיים לפני חתימת שטר המשכנתא, פעם אחת כשחתמה בפניו על צוואתה, ובשנית כאשר חתמה על שטר משכנתא לטובת בנק אחר. הוא העיד, כי לכן הוא זיהה אותה בעת שבאה למשרדו על-מנת לחתום על שטר המשכנתא. עורך הדין הוסיף וסיפר בעדותו, כי בעת שהוא המתין במסדרון בית המשפט, פנה אליו בנה של בשארה, אמין, וביקש ממנו להגיד "שאני לא זוכר את הגב' בשארה אימא שלו כשאעלה להעיד פה".

דה-ליאו פירטה גם לא מעט סתירות משמעותיות בעדויותיהם של בשארה ושל בנה. כמה מהן: בחקירתה הנגדית, הכחישה בשארה את חתימתה על כל מסמך שהוא. כשחתימתה על ייפוי הכוח, שבו היא מינתה את עורך דינה לייצג אותה בתביעה, הוצגה בפניה, תוך שהמסמך עצמו הוסתר, היא טענה שזו לא חתימתה. כשייפוי הכוח כולו הוצג בפניה, ביחד עם חתימתה, היא אישרה כי זו חתימתה. בחקירותיה היא העידה שהיא מעולם לא חתמה על משכנתא לטובת בנק אחר, אך לאחר מכן אישרה, כי אכן חתמה על משכנתא לטובת בנק אחר. בחקירותיה היא העידה, שסייעה לבעלה בניהול העסק ועבדה בו במשך כ-10 שנים, אך גם הכחישה שאי פעם עבדה עם בעלה בעסק. בנה של בשארה העיד, כי את חתימותיה של אמו על שטר משכנתא אחר הוא זייף בעצמו ובעזרת עובד שלו. לאחר מכן הוא העיד, לגבי אותו אירוע בדיוק, כי הוא נעזר באותה אישה פלשתינאית, שזייפה את חתימת אמו. אלה רק דוגמאות בודדות.

בקובעה, כי אינה מאמינה לעדויותיהם של בשארה ושל בנה, וכי החתימה על שטר המשכנתא היא חתימתה של בשארה, דחתה השופטת את האמור בחוות-דעת הגרפולוגית, שלפיה קיימת הסתברות גבוהה לכך שהחתימה אינה חתימתה. דה-ליאו הסבירה זאת, הן בכך שבסופו של יום כל העדויות תומכות במפורש, וללא כל סייג, במסקנה ההפוכה, והן בכך שבשארה הכחישה את חתימתה על מסמכים שונים, אשר אל חתימתה עליהם השווה המומחה את החתימה שעל שטר המשכנתא. "אם המבקשת עצמה מתכחשת לחתימה שנחזית כחתימתה, שהמומחה מטעמה קובע לגביה כי אכן זו חתימתה - כיצד יעדיף בית המשפט את חוות דעת המומחה כנגד עדותה שלה? ברור שבכך נסתם הגולל על כל חוות הדעת".

תביעתה של בשארה נדחתה, נקבע כי היא לא עמדה בנטל, המוטל עליה, ולא הוכיחה כי החתימה על שטר המשכנתא אינה חתימתה, והיא חויבה לשלם 25,000 שקלים כשכר טרחת עורך דין, ועוד הוצאות בסך 5,000 שקלים (ה"פ 108/03). "