ראשי המועצות מכשירים עבריינות

כמו בחוות החיות של ג'ורג' אורוול, גם אצלנו כל האזרחים שווים אבל יש אזרחים השווים יותר. עובדה ידועה זו קיבלה עתה ביטוי רחב בדו"ח מבקר המדינה האחרון על הביקורת בשלטון המקומי. המבקר החדש, השופט מיכה לינדנשטראוס, החליט לטאטא היטב, ויחד עם עובדי משרדו העלה על 700 עמודים חלק קטן מאוד מהמציאות המוניציפלית הישראלית, שבה השלטון המקומי דואג למקורבים, לפעמים לחברי הרשות המקומית עצמם, יותר משהוא דואג לאזרחים שאותם עליו לשרת.

מאחר שאותם 700 עמודים עוסקים רק בחלק קטן מעיוותי השלטון המקומי ורק בקומץ מתוך מאות רשויות, נוכל לתאר לעצמנו את כרכי אנציקלופדיית הכשל המוניציפלי שאפשר לחבר, אבל המבקר החדש חיבר רק חוברת נלווית לדו"ח: תקציר המכיל גם הוא 100 עמודים.

נוכל להדגים את שחיתות הממשל המקומי בישראל בעזרת אותם פרקים בדו"ח העוסקים בדרכים השונות של שימושי הנדל"ן המעשירים מעטים על חשבון הציבור. בפרק "טיפול מועצות אזוריות באזור השרון בגני אירועים שבתחומן", נושא שטופל בהרחבה במוסף זה, מספר המבקר לינדנשטראוס, שבאזור השרון יש 46 גני אירועים הנטועים בפרדסים, בחורשות וליד מקווי המים. כל זאת בניגוד לצורך השמירה על השטחים הפתוחים לטובת הציבור.

מי אחראי להפרה הבוטה של חוק התכנון והבנייה וחוק רישוי העסקים? המועצות האזוריות של חוף השרון ועמק חפר. המבקר מונה מספר רב של עבירות בנייה ומספר אפילו על שני יזמים שהתחכמו ובנו מתקני שמחות על סמך רישיון שניתן להקמת חממות. המועצות דאגו ליזמים ולחוגגים ואישרו חיבור חשמל לגנים שנבנו שלא כדין.

מבקר המדינה החדש פחות צמחוני מקודמיו ואינו מסתיר את העבריינים במונחים סתמיים: "יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בחוף השרון, מר אהרון בז'רנו, לא נהג להוציא צווי הריסה וצווי הפסקת עבודה מינהליים...". גם שכנו, נחום איצקוביץ מעמק חפר, התגלה כחובב יזמים ולא תושבים. שניהם הוציאו רישיונות עסק שלא כדין כדי לטהר את השרצים - סליחה, היזמים - בלי להתחשב בליקויים תברואיים ובטיחותיים בגנים הללו. אמנם, המבקר לא נגע בפרק זה בעובדה שהפעלת המתקנים הללו על האדמה החקלאית מעשירה את היזמים וגם מונעת תשלומי ארנונה שהיו מגיעים לידי הרשויות העירוניות המאכלסות מאות אלפי אנשים באותו אזור, אם השכנים, שסביהם היו חקלאים, לא היו מעודדים את הפרת החוק. המבקר מציע ליועץ המשפטי לבחון את התופעה ו... להקים ועדה. אלא שהיועץ המשפטי עסוק ואת פרי עבודתן של ועדות כולנו מכירים, אז נעבור לנושא הבא הצמוד לנושא הנוכחי.

המועצה האזורית חוף השרון אינה מעשירה על חשבון הציבור רק את קבלני החתונות - אלא גם את הסוחרים למיניהם. בחוף השרון יש 11 מוקדי מסחר, שאינם משרתים דווקא את 8,870 הנפשות החיות בתחומי המועצה אלא בעיקר את תושבי היישובים העירוניים שמסביב - המגלגלים ארנונה לשכניהם במקום להעביר אותה לרשויות המקומיות שלהם עצמם. שלא לדבר על הנזק הנגרם לציבור הרחב, שאינו נהנה מדמי החכירה שאפשר לגבות - באמצעות מינהל מקרקעי ישראל - מן הסוחרים בקרקע הקרויה משום מה "חקלאית".

בשפיים חוברו להם יחדיו שני מבני תעשייה המשמשים דווקא למסחר - בניגוד לתוכנית ובלי שהוועדה המקומית תפצה פה נגד המצפצפים מהקיבוץ (הפרשה נחשפה במוסף זה). קיבוץ געש, לעומת זאת, הקים מבני מסחר גדולים בחלקה שייעודה הוא "מבני משק" ובחלקה שנייה שייעודה הוא "תעשייה". מאחר שניתן שם היתר לא חוקי לשימוש חורג, לא ניסו לאכוף שם את החוק.

כאן נוגע המבקר גם בשאלת הכסף הנדל"ני: "שמאי מטעם הוועדה המקומית קבע שומות מסוימות בגין השימוש החורג בשתי החלקות. אחר-כך הפחית אותו שמאי את השומות (כנראה שהיה שמאי מבית הלל...) בהסכמת הוועדה המקומית וקיבוץ געש". וברור שהעסק פועל על-פי המלכוד המקובל: "העסקים המתנהלים בשתי החלקות טעונים רישיון עסק והם פועלים בלעדיו, בין השאר משום שפעילותם המסחרית נוגדת את התוכניות התקפות ואי-אפשר לתת להם רישיונות עסק...".

קיבוץ געש קרוי בכינוי ההיסטורי "יישוב חקלאי", ולכן יש בו "מתחם חממות" לגידול פרחים, שמזה שמונה שנים פורח בו דווקא המסחר. גם בשטח הקרוי "מגורים" יש דווקא משרד להשכרת רכב. הפרת החוק המקובלת גם על קיבוץ תל יצחק, שהפך לול למפעל שאינו מייצר ביצים אלא נרות. כך בקיבוצים. ובמושבים? בית יהושע מפעיל 5 עסקי מסחר במבנה שנועד להיות בית אריזה, ומושב בצרה מפעיל עסקי מסחר על אדמה חקלאית. אז המבקר שב ונוזף ביו"ר הוועדה המקומית, מר אהרון בז'רנו הנ"ל, ומציע לשר הפנים... למנות ועדה.

נשאיר להזדמנות אחרת את העבירות הדומות להפליא שהמבקר מצא בוועדה המקומית-מרחבית לתכנון ולבנייה זמורה, ובעברית קלה: צומת בילו. נערוך, לעומת זאת, ביקור בבית שמש, עיר ואם בישראל, שהעירייה צריכה לדאוג בה ל-60,000 נפשות: "חלק מחברי מועצת העירייה ששימשו חברי הוועדה המקומית נעדרו שנים רבות ברציפות ובקביעות מישיבות הוועדה, בלטו בהיעדרם מר שלום אדיר ומר עמי אוריון... נמצאו עבירות בנייה שהמפקחים כלל לא טיפלו בהן..." אבל מה קרה כאשר כן טיפלו? "היו מקרים שבהם הופסקו פעולות פיקוח או אכיפה וזאת בהוראת בעלי תפקידים. כך, למשל, על בנייה ללא היתר בשטח של 90 מ"ר בביתו של חבר המועצה מר שלום מנורה".

אבל מר מנורה אינו היחיד השווה יותר מהתושבים הרגילים. עבירות בנייה לא-מטופלות נמצאו אצל ראש העירייה ויו"ר הוועדה המקומית דניאל וקנין עצמו, וגם אצל מנהלת לשכתו. לא קופחו גם חמישה מחברי מועצת העיר שעברו עבירות בנייה ללא טיפול: דוד בן חמו, הרב גולן שליט, צבי ווליצקי, שלום מנורה (הנ"ל) ויהודה מדיזדה. שיתביישו להם!

מיותר להגיד, שבנייה בלתי-חוקית פוגעת בשכניהם של הבונים בניגוד לתכנון וגם גורמת ליישוב נזק כספי, בגלל ויתור על היטל ההשבחה שיכול לסייע לתושבי העיר כולם. שלא לדבר על הצורך לשלם למינהל המקרקעין תוספת מחיר הנובעת מהגברת האינטנסיביות בשימוש הקרקע. נושא זה בולט במיוחד בעיר שקרקעותיה יקרות, כמו ראשון לציון, שבה מצא מבקר המדינה שבאמת כדאי להיות קרוב לצלחת. עבירות בנייה בעצימת עיניים נמצאו אצל מנהלת לשכת ראש העירייה, רחל טנאי; אצל בתה של מהנדסת העיר, סימה קושניר; אצל ראש ועדת המשנה של הוועדה המקומית וחבר מועצת העירייה שלמה לוי; ואצל דורון מילברג, מנכ"ל העירייה; וזכורים לטוב - או לרע - גם חברי מועצת העירייה דוד אלימלך, אבי דנינו, ציון כהן, עקיבא מאיר, אסף דעבול ושמואל טומשין.