בירושלים ייסדתי את מדינת האמנים

בראשית 1903 נפגש האמן בוריס שץ עם בנימין זאב הרצל בווינה. האחד ראה בחזונו מדינה יהודית והשני ראה בעיני רוחו את "בית המקדש המודרני", שבפרשנות אישית לגמרי הפך אצלו לבית ספר לאמנות ומרכז תרבותי-יצרני בירושלים. מהמפגש ההיסטורי יצא שץ מלא השראה, ולאחר מכן פיסל את דמותו של הרצל בכמה מיצירותיו. הרצל מצידו נרתם לחזון האקדמי המורחב של שץ, וגייס את תמיכתה של ההנהגה הציונית.

שץ תיאר את הפגישה בכתב-העת הציוני "אוסט אונד ווסט" (מזרח ומערב): "שעה תמימה הרציתי לפניו את מחשבתי...דיברתי והוד פניו העבריים-אידיאליים הלהיב אותי. על מצחו הצח קראתי מחשבות עמוקות ובתוך עיניו העצובות החולמות חזיתי את הנשמה העברית העדינה, אותה הנשמה שהיא רואה עולמות פנטסטיים ומרגישה גם את המציאות המרה הנוכחית ... - 'טוב נעשה את הדבר,' - אמר בלחש, אבל בהחלטה. - ואחרי הפסקה קצרה שאל: 'ואיזה שם תקרא לבית-ספרך?' - 'בצלאל' - עניתי לו - 'בשם חכם החרשים הראשון שבנה לנו לפנים מקדש במדבר.' - 'מקדש במדבר' חזר הרצל על דברי באופן מכני ועיניו היפות והנוגות הביטו באיזה אופק אין-סופי, כאילו הרגיש שהוא בעצמו לא יראה עוד את הדבר...".

דיפלומט תרבות

שלוש שנים מאוחר יותר הגיע שץ לירושלים, מגובה בכ-30 אלף פרנק מתרומות שנאספו בסיוע ההנהגה הציונית, והקים את מפעל התרבות שלו יש מאין. "המקום בו יוקם בית הספר נקבע באופן כמעט וירטואלי. שץ לא היה כאן מימיו", מספר צלמונה, אוצר ראשי בינתחומי במוזיאון ישראל, ואוצר התערוכה הרטרוספקטיבית של בוריס שץ, שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון, ותציין את פתיחת אירועי שנת ה-100 להקמת בצלאל.

צלמונה חוקר מזה שנים את ההיסטוריה והביוגרפיה של שץ, והוא נשמע מוקסם מאישיותו הצבעונית והכריזמטית של האמן והיזם, שבלעדיו חיי האמנות בארץ היו נראים אחרת לגמרי. "שץ חלם על מושבת אמנים בפלשתינה. הוא האמין, כי סגנון ציוני חדש אפשר ליצור רק כאן, באור המיוחד, ובגבעות ובנוף הספציפי המקומי".

מבחינת הוועד המנהל של "בצלאל", שישב בברלין, ליד ההנהגה הציונית, היה חזון המוסד וייעודו מושפעים מן התפיסה הציונית, שראתה במזרח התיכון אזור בעל עתיד גדול. הם היו משוכנעים שאלפי צליינים ותיירים ינהרו לירושלים, יעשירו את הארץ וירכשו מזכרות ומוצרים בעלי משמעות דתית. הם ראו בעיני רוחם את אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל, שהתרגלו לחיות מכספי תרומות, ילמדו אומנויות ואריגת שטיחים, ויעבדו לפרנסתם. כך קיוו לגבש דור של יהודים פעילים ויצרנים - משאת הנפש של הציונים בדבר תיקון מוסרי של אותו חלק מן העם היהודי שנתפס בעיניהם כקהילת קבצנים.

"הוא חלם על בית המקדש השלישי והם רצו לראות כסף ופרודוקטיביות", מספר צלמונה. "הוא היה פוליטיקאי מצוין ועסק בדיפלומטיה תרבותית. הוא הלך עם הרעיונות שלו ושכנע אותם שימלא את חזונם, ידע מתי להגיד כן כדי לזכות בתמיכה".

"בית-המדרש למלאכת אמנות בצלאל" הוקם לבסוף ב-1906, כשילוב של בית-ספר לאמנות ובתי-מלאכה, שבהם לימדו אומנויות וייצרו חפצים שימושיים למכירה. לצידו הוקם בית הנכות "בצלאל", שלימים הפך למוזיאון ישראל. שץ קיווה ש"בצלאל" יהפוך למרכז רוחני לעם היהודי ולחממת תרבות, השכלה ואמנות ברמה בינלאומית. השילוב של תכנים יהודיים עם אסתטיקה ואמנות סימל בעיניו את דמותו של היהודי החדש בארץ חדשה.

" ההשוואה לבית המקדש לא נשמעת מופרזת?

"כמי שגדל בבית חרדי, בן למשפחת רבנים, ובנעוריו התרחק מהדת ופנה לאמנות, להשכלה ולחילונות, שץ ראה באמנות את ביטויה של הרוח ו'קודשי האומה' המודרנית. ב-1903 הוא חווה משבר אישי, כאשר אשתו נטשה אותו לטובת תלמידו האהוב (והגוי), ולקחה עימה את בתם הקטנה. את חוויית הבגידה הקשה הוא תיאר כייסורי-נפש שאין להם שיעור, ואת תוצאותיה אפשר לראות ביצירתו 'שמשון ודלילה' (דיוקן עצמי שלו ושל אשתו, שמאוחר יותר הקדיש לבתו שבגרה). החיבור מחדש אל שורשיו היהודיים התחזק כנראה בעקבות הפוגרומים ביהודי קישינב, שאירעו באותה שנה".

הקשר הבולגרי

שלמה-זלמן-דב-ברוך שץ נולד ב-1867 בעיירה וורנו שברוסיה (היום לטביה) - כותב צלמונה בדברי ההסבר לתערוכה. בנעוריו למד בישיבה בוילנה, אותה עזב לטובת לימודי ציור. במאמר שפרסם בהיותו בן 20 בעיתון העברי "הצפירה", הוא מבטא את תפישתו, לפיה יש לאמנות תפקיד לאומי, מוסרי, תעמולתי ומחנך. גישה זו הייתה מקובלת במאה ה-19, כאחד הפנים של פריחת תנועות השחרור וההגדרה העצמית של עמים שונים באירופה.

ב-1888 עבר שץ לוורשה ומשם לפריז - בירת התרבות של אותה תקופה. בפריז עבד בעבודות מזדמנות (כמו איגרוף, למשל) ולמד פיסול וציור. בשנת 1894 יצר שץ בפריס את "מתתיהו החשמונאי" הנחשב לחשוב שבפסליו. העבודה על הפסל נעשתה במקביל למשפט דרייפוס, וניתן לראות קשר מסוים בין תפישותיו הלאומיות של שץ לבין הסמליות של משפט דרייפוס בגיבוש הלאומיות היהודית בקרב הציונים באירופה. דיוקנו של מתתיהו נעשה בדמות אביו של שץ.

פרדיננד הראשון, הצאר שהומלך זה מכבר בבולגריה, התלהב ורכש את הפסל ובעקבות זאת ככל הנראה הזמין את שץ ב-1895 לסופיה, בירת בולגריה, לסייע לו בגיבוש דמותה הלאומית של המדינה בראשותו, שיצאה אז לעצמאות אחרי מאות שנים של כיבוש האימפריה העותומנית. בסופיה הפך שץ לאמן-החצר של הצאר, אשר שילם את משכורתו. מבחינה אמנותית נחשבת התקופה הבולגרית שלו - שנמשכה עשר שנים, עד עלייתו ארצה - לתקופת השיא של יצירתו והוא היה לאחד האמנים החשובים בבולגריה.

"הצאר פרדיננד ביקש למחוק כל זכר לתרבות ושלטון תורכיים ולהדגיש את המרכיבים הקדומים, העממיים, הסלאביים והנוצריים של ההוויה הבולגרית", מסביר צלמונה. "למעשה הוא ניסה ליצור מחדש את העם הבולגרי, באמצעות התרבות. החוכמה הזו היתה הבסיס לחלוקת אירופה של אותה תקופה. סימנו חבל ארץ, המליכו עליו שליט כלשהו ממשפחת המלוכה המרכזית - פרדיננד היה נכדו של מלך צרפת - והוא בא עם הונו וגאל את העם ממצוקותיו.

שץ, שהיה אמן צעיר ומצליח בזירה הפריזאית, אך עדיין לא "כוכב" יקר-ערך, הוזמן לבצע עבודות פיסול ממלכתיות יוקרתיות וייחודיות והיה בין מייסדי בית הספר הלאומי לאמנות בסופיה. "שץ מילא תפקיד מרכזי בחרושת הלאומיות, שמשימתה הייתה ליכוד לאומי ויצירת זהות קולקטיבית באמצעות דימויים אמנותיים. הניסיון הזה ישמש אותו מאוחר יותר בהקמת בצלאל", אומר צלמונה.

מגלומן וסוציאליסט

הקמת "בצלאל" נראית היום, במרחק 100 שנה, כמעט נס. חודשיים אחרי שהגיע שץ לירושלים בפעם הראשונה החל בית הספר לפעול. הוא עצמו כתב על כך: "יכולתי לעשות זאת באמצעים מועטים מפני שעבדתי בשנים הראשונות שלא?על?מנת לקבל פרס ועשיתי הכל בעצמי, רק בעזרת עוד אדם אשר קיבל מאה פרנק לחודש".

ב-1908 עבר המוסד לשכון בשני בניינים שקנתה הקרן הקיימת (ברחוב שמואל הנגיד פינת בצלאל של היום). מספר העובדים עלה מ-100 ב-1908 ליותר מ-450 ב-1911. מוצרי "בצלאל" נמכרו בביתן מיוחד ליד שער יפו ובעשרות תערוכות מיוחדות שהתקיימו בערי אירופה וארצות-הברית, שהיו בהן קהילות יהודיות גדולות. שץ היה למגייס נפשות וכספים מוכשר ו"בצלאל" הפך למרכז התרבותי של החיים החילוניים בירושלים.

" בהקמת בצלאל הוא החיה גם את השם "בצלאל".

"ילדיו של שץ מנישואיו השניים הם האמן בצלאל שץ והאמנית זהרה שץ. כמעט כל ילדי הדור הראשון של מורי בצלאל נקראו 'בצלאל' - סמל לתחייה של האמנות ו'קודש חילוני'. אפילו קברו של שץ נראה כמקדש", אומר צלמונה.

" הוא היה מגלומן?

"היה בו בלי ספק את הצד הזה. הוא היה אוטופיסט, אבל גם יזם ואיש ביצוע. יחד עם זאת, היו לו גם תקופות מאוד קשות. הוא כתב לידידתו בבולגריה שיש בו שני אנשים: האחד המגלומן והשני השרוי במרה שחורה, חסר ביטחון וסובל התנכלויות".

" היום היינו קוראים לזה מניה-דפרסיה?

"היום אנחנו נוטים יותר להגדרות. אבל אולי זה מזל שהוא היה אדם כל-כך קיצוני. גם בחזון שלו אפשר למצוא אינטרסים סותרים: שץ היה סוציאליסט אוטופי. הוא הושפע ממארקס ומהאוטופיסטים הסוציאליסטיים וחשב על עבודה לכל בירושלים הבנויה. אך יחד עם זה הוא חשב שדרושה מנהיגות אליטיסטית".

" בצלאל של היום אינו מקדש אבל הוא בהחלט מגדל שן, מוסד סלקטיבי. זה דומה למה ששץ רצה?

"הוא בהחלט חשב על אליטיזם ומקום שנושאים אליו עיניים (במקור הוא רצה להקים את בית-הספר על הר-הבית). היום קוראים לזה שאיפה למצוינות".

" אמרת בראיון בעבר שהמחקר של דמות כה חזקה הפך עבורך לעניין אובססיבי.

"אני מאוד אוהב להתחבר לאדם שמאחורי האמן. זה הרבה יותר מעניין. התערוכה מדברת בזכות עצמה, אבל הספר שיוצא במקביל, משלים אותה".

" אתה עצמך לא למדת בבצלאל. זו לא איזו דרישת סף ממי שבא לספר על שץ?

"אני מתחבר לנושא מכיוון תולדות האמנות", עונה צלמונה בחיוך. "בבצלאל לומדים אמנים. אני אוצר, לא אמן. היום אני מלמד אוצרות בבצלאל. עבודת האוצרות מנסה להבין את כל תהליך היצירה, כדי להזדהות ולהפנים. הדבר החשוב ביותר באוצרות הוא לזהות את החיבור בין אלמנטים שונים - ברגע שיש חיבור בין שתי יצירות, למשל, המתח ביניהן מתחיל את התהליך. צריך להיות חיבור שמייצר ניצוץ".

קיצור תולדות הזמן

" בשנים האחרונות יש במוזיאון איזו התרפקות על ארצישראליות - תערוכות שנת ה-40, צילומים מתקופת יישוב הארץ, ציורי התנ"ך של אבל פאן, תערוכת הפרחים - זה חלק מטרנד לאומי?

"כמו שאדם עושה לעצמו בבגרותו פסיכואנליזה, ומנסה לרדת לשורשי הווייתו, גם כאן יש תהליך. להבין את המקורות וגם לענות על רחשי-לב הציבור. אבל במקביל, שום דבר מהעכשווי לא מוזנח. המוזיאון מחובר מאוד להיום ולאז - אפשר בטיול בין האגפים לעבור בין ארכיאולוגיה קדומה, תצוגה של אמנות יהודית מתקופות שונות, אמנות בינלאומית מכל התקופות ועד לעכשווי ביותר".

" התזמון של תערוכה לכבוד 100 שנה לבצלאל מגיע בדיוק אחרי שנת ה-40 למוזיאון וקצת אחרי 50 למדינה. כמעט בכל שנה חוגגים יובל כלשהו.

"התערוכה הזו תוכננה שנים קודם, במטרה להתקיים בשנת ה-100. זה נכון שיש ציוני-דרך. היובלות הם חלק מהכנסת סדר בכאוס. זה נותן הרגשה שאנחנו חלק מקוסמוס שיש בו סדר. זה עוזר גם בהעברת המסר ובדיאלוג עם הקהל".

" זה שיווקי?

"תוכנית התערוכות אינה מקרית. לאנשים נוח להבין שיש הצדקה לתערוכה בשנה מסוימת. כשאדם נכנס למקום גדול, שבו הוא מובל מדבר לדבר בסדר הגיוני, נוצרת שפה מחברת".

" זה מעניין, כי רבים מרגישים שהם תועים בין אגפי המוזיאון המבוכיים.

"מצד אחד יש כאן סדר ומצד שני הפתעות. בינתיים אנחנו משלימים בנייה ושיפוץ שבסיומם תהיה החלוקה לאגפים נוחה יותר". *

התערוכה "בוריס שץ - כהן אמנות" במוזיאון ישראל תיפתח ב-5.1, לציון שנת המאה לאקדמיה לאמנות בצלאל.