יש מקום להתערבות ממשלתית בשלטון המקומי

הממשלה שתקום בישראל בקיץ הבא תצטרך לפתור המון בעיות מדיניות, ביטחוניות, חברתיות וכלכליות, אבל תיאלץ להתמודד גם עם הבעיה המוניציפלית המתעוררת מחדש מדי פעם, כשעובדי אחת המועצות הדתיות מאיימים שלא לקבור את המתים בגלל עיכוב המשכורת, וכשמתברר שעיריות אינן מעבירות כספים לקופות גמל, בניגוד למה שעובדים רואים בתלוש.

באחרונה דובר שוב על המבנה האבסורדי של השלטון המקומי, בהקשר לדו"ח מבקר המדינה, שטיפל במועצות האזוריות מעוטות האוכלוסיה הנהנות מריבוי עסקים וארנונה, על חשבון הערים הסמוכות עתירות התושבים. אבל הבעיה עמוקה יותר: יש בארץ המון רשויות מקומיות שאינן מסוגלות להתמודד עם מימון השירותים בגלל מיעוט הכנסה של התושבים. לא יהיה, איפוא, מנוס מחלוקת השלטון המקומי לשתי קבוצות ואולי לשלוש קבוצות, בהתאם ליכולת המימון העצמאי.

אין קושי לסווג את היישובים לפי יכולתם להתנהל באופן עצמאי. המוסד לביטוח לאומי נוהג לפרסם סקרים על ממוצעי שכר והכנסה לפי יישוב ולפי משתנים כלכליים שונים. לפני זמן-מה פורסם הסקר האחרון, העוסק בשנים 2002 ו-2003. אף שכותרת הסקר מדברת על ממוצעים, הוא כלל למעשה התפלגות מפורטת ביותר של קבוצות ההכנסה השונות בקרב השכירים והעצמאים, ומציג את הנתונים במפורט לכל יישובי ישראל, לפי גודלם ומעמדם המוניציפלי.

בשנת 2003 השתכרה משפחת שכירים ממוצעת 12,598 שקל בחודש עבודה, אבל הכנסתה החודשית הממוצעת היתה 11,632 שקל, מאחר שלא כל בני המשפחות העובדים אכן עבדו בכל חודשי השנה. הבדלי היכולת העירונית לסמוך על הכנסת התושבים כבסיס למימון השירותים המקומיים התבלטו כבר ב-4 הערים המונות יותר מ-200,000 תושבים. הכנסתה של משפחת שכירים ממוצעת היתה 15,339 שקל בתל-אביב, 14,689 שקל בחיפה, 14,307 שקל בראשון-לציון ורק 9,348 שקל בירושלים. אכן, אי יכולתה של ירושלים לכלכל את ענייניה המקומיים ידועה עוד מימי ראש העירייה אהוד אולמרט, שהחל לצבור גירעונות של מאות מיליוני שקלים, תוך ניצול העובדה שאם העיר ענייה, קל לבזבז בה כסף מפני שהיא צפויה ממילא לגירעונות.

הנתונים מבליטים גם את אי יכולתם של יישובים לא יהודיים רבים לנהל שלטון מקומי עצמאי. ההכנסה הממוצעת במכלול הלא יהודי היתה מתחת ל-6,000 שקל בחודש בשנת הסקר. גם במגזר הזה, צידוק הגירעון הוא בסיס לבזבוזים, ומשום כך מימון ממשלתי חיוני מחייב גם פיקוח ממשלתי צמוד. ואגב, בעוד שבמגזר הכפרי הלא יהודי ההכנסה הממוצעת היתה חצי מהממוצע הארצי, הרי שבמגזר הכפרי היהודי ההכנסה היתה קרובה לממוצע הארצי או קצת למעלה ממנו.

הסקר מביא את התפלגות כל יישובי הארץ לא רק לפי פערי ההכנסה בין היישובים השונים, אלא גם בין קבוצות האוכלוסיה השונות בתוך כל יישוב. ברור שהממשלה הבאה עלינו לטובה תצטרך להתעניין בכל הפרטים כשתנסה לסווג את היישובים לפי יכולתם להיות עצמאיים. בשלב זה מספיק לנו ממוצע ההכנסה, לפי התפלגותו בין היישובים.

אם נעבור מקבוצת הערים הגדולות ביותר לקבוצה שעריה מונות בין 100 ל-200 אלף תושבים, נמצא 10 ערים שונות ביותר מבחינת היכולת להתנהל עצמאית ולא להישען דרך קבע על הממשלה. העשירה ביותר בקבוצה זו היא רמת-גן, עם 15,357 שקל בחודש למשפחת שכירים. הענייה ביותר היא בני ברק השכנה, עם 6,567 שקל.

מתחת לממוצע ההכנסה הארצי בקבוצה זו מוצאים את אשדוד, אשקלון ובת ים. באר-שבע, חולון ונתניה מסתובבות סביב הממוצע, ואילו פתח-תקוה ורחובות גבוהות במקצת מהממוצע. חשוב לומר שהתערבות ממשלתית קבועה במימון ההוצאות המקומיות, ומשום כך גם בניהול העניינים המקומיים, יידרשו לא רק ביישובים קטנים אלא גם בערים גדולות. ברור שמצב זה מעורר שאלות קשות על דפוסי הדמוקרטיה בישראל - זו הנגועה כיום בחוסר אחריות ובמשברים חוזרים ונשנים, גם עקב גירעונות מובנים וגם עקב בזבוזים ושחיתויות.

פערי היכולת לנהל שלטון מקומי עצמאי ניכרים, כמובן, גם בערים הקטנות יותר. הנתונים, המפרטים את המצב בכל יישוב בנפרד מראים במי יש הכרח לתמוך ובמי אסור לתמוך. יתכן אפילו שהם מראים איך אסור לבנות ערים בישראל. הנה, העיר הענייה ביותר בארץ היא ביתר עילית, שב-2003 היו בה 3,731 משפחות כשהכנסת המשפחה היתה 3,496 שקל בחודש. במילים אחרות, ישראל הקימה בשנים האחרונות, במודע ובמכוון, עיר ענייה מאוד מלכתחילה.

בלי להיכנס לשאלה אם החרדים צריכים לעבוד למחייתם, אפשר לעורר שאלה אחרת: האם הגיוני לתכנן בידיעה ברורה ריכוז מקומי שעוניו מובטח ויכולתו להתקיים עצמאית תשאף לאפס מלכתחילה? בדרך כלל יש בכל יישוב משפחות ברמות הכנסה שונות המשלמות ארנונת מגורים שונה והתורמות באופן שונה לארנונת העסקים, בהתאם לכוח הקנייה שבידן. החזקים ביישוב מכסים חלק מהשירותים הניתנים לחלשים יותר. לא כך בעיר שמקימים מראש כדי לאכלס בה עניים בלבד.

הנתונים מראים גם במי אסור לתמוך למרות הגירעונות שיצר. קל לגלות ברשימה את היישובים שהכנסת תושביהם גבוהה ובכל זאת הצליחו לצבור גירעונות קטנים ואף גדולים, ולכן קל לתבוע מהממשלה שלא לתמוך בכיסוי הגירעונות הללו.

נסתפק בדוגמאות שהובאו עד כאן ורק נציין, שהכללת המפרנסים העצמאיים בתמונה אינה משנה אותה לטובה. העצמאי הממוצע הרוויח בשנת 2003 בסך הכל 6,040 שקל בחודש. אמנם, יתכן שהתמונה השתפרה במקצת בשנה האחרונה, ויתכן שמצב המשפחה טוב יותר אם שני בני הזוג עובדים בעסק. אבל מהפכה אין כאן, ואילו פירוט לפי היישובים השונים - יש ויש. יתר על כן, המוסד לביטוח לאומי עורך סקרים אלה במשך שנים רבות, ויש בהם כדי להצביע על המגמה ולקבוע באמת אילו יישובים זכאים לשלטון עצמי ואילו יישובים מחייבים דרך קבע תמיכה ממשלתית - נמוכה או גבוהה - ופיקוח צמוד על ניהול העניינים המקומיים.