עניין כלכלי או אבק כוכבים?

הדרך שבה גייס ריקליס כספים לסרטו האחרון והמצליח, 'הכלה הסורית', מספקת הצצה מאלפת לדרך המפותלת שאיש קולנוע בישראל צריך לעבור כדי להוציא אל הפועל תסריט. 'הכלה הסורית', קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית בתקציב של 2.5 מיליון דולר, נולדה בפגישה מקרית של ריקליס עם מפיקה גרמנית, ב-2001. למפיקה היה חבר ישראלי, והסרט הישראלי היחיד שהכירה היה 'גמר גביע' של ריקליס, שהוקרן בעבר בערוץ ארטה. כשביקרה בישראל, קישר החבר בינה לבין ריקליס וזה העביר לה את התסריט החדש שכתב. מכאן החלו הדברים להתגלגל.

ביוני 2002 נסע ריקליס לכנס של אנשי קולנוע ומשקיעים בקלן. "אתה עולה לבמה ויש לך חמש דקות להציג את הפרויקט בפני קהל של 400 איש, כשלפניך ואחריך עוד עשרות מציגים, ולאחר מכן במשך יומיים אתה מקיים פגישות אחד על אחד. חודשיים מאוחר יותר הייתי באירוע דומה בניו-יורק וכעבור חודש נוסף, בצרפת. מסתבר שהעולם הוא קטן בסופו של דבר וב-8 חודשים של מסע יח"צנות הגעתי אל האנשים שצריך".

לאחר שמצא מפיקים שותפים בצרפת ובגרמניה, הציג כל צד כמה יוכל לגייס בארצו. "לי לא היה גרוש, אבל באתי עם בטחון עצמי מופרז", מספר ריקליס. "אמרתי שאביא חצי מיליון דולר מקרן הקולנוע הישראלי, אף שבאותו שלב אפילו לא פניתי אליה עדיין. הוספתי שאוכל לגייס 200 אלף דולר מערוץ טלוויזיה (הוט) ועוד מאה אלף ממפיץ (ג.ג). הצרפתים אמרו, נגייס כסף מ-CNC, שזו מועצת הקולנוע שלהם, ומערוצי הטלוויזיה, קאנאל פלוס וארטה. הגרמנים גייסו 350 אלף יורו מקרן שנקראת NRW, אבל דרשו בתמורה שההפקה תשקיע 500 אלף יורו מהתקציב בגרמניה.

ריקליס אומר, כי לפני שצלל למסע גיוס הכספים הזהירו אותו. "אמרו לי: אתה לא יודע למה אתה נכנס, אתה לא מכיר את העולם הזה. זה היה עבורי בית-ספר. זה כמו קבוצת כדורגל ישראלית שמשחקת באירופה. ברגעים הראשונים יש פאניקה, אבל אחרי שאתה עולה למגרש אתה מגלה שזה אותו כדור ואותו דשא. רב הקולנוע האירופי היום בנוי על שיתופי פעולה".

* איך מתחלקות ההכנסות בין השותפים?

"מתוך כל דולר, 50 סנט הולכים לבית הקולנוע קודם כל. מ-50 סנט הנותרים, מפיץ לוקח 20% עמלה, תוריד הוצאות פרסום ויישארו אולי 20 סנט שיתחלקו בין המשקיעים. ככלל, למשקיע פרטי יש עדיפות. הוא מסכן את הכסף שלו, לכן הוא מציב תנאים קשים ודורש אחוז גבוה בהכנסות. קרנות ציבוריות יזוזו הצידה לטובת הכסף הפרטי".

* נראה שהפקת סרט זה פרויקט מורכב.

"צריך פנאטיות מסוימת. סרט זה כמו מסע צלב. אתה יוצא למשימה פיזית, נפשית ורגשית. אתה לוקח תסריט שהשקעת בו שנה וחצי מחייך, שולח לקרן, מחכה חצי שנה וחוטף סטירות. בעשייה הזו, חייבים לפתח כושר הישרדות".

* איך אתה מסביר את עלייתו המחודשת של הקולנוע הישראלי?

"הרף עלה. הסרטים עשויים יותר טוב מבחינה טכנית ויש סיפורים טובים. סרט מצליח זה סרט מרגש: ריגוש שיכול להצחיק, להעציב, לעצבן. בסופו של דבר קולנוע זה בידור להמונים, גם אם זה סרט שמספר על זוועות הנאצים".

* מה הדבר הקשה ביותר בענף הזה?

"הבעיה המרכזית בארץ, היא שכל סרט מתחיל מנקודת האפס. אין כאן תעשייה, אין תשתית והמשכיות, וזו הטרגדיה הגדולה. לכן עובר זמן רב בין סרט לסרט. נכון להיום, מי שמשקיע בענף אלו אנשי עסקים שבאים מתוכו, כמו משה אדרי או ג.ג, שמרוויחים מהפצה ומבתי הקולנוע שבבעלותם. המשימה היא לפתוח את המעגל הזה בצורה אמיתית, לא חד פעמית, מתוך איזו גחמת מיליונר".