איך לצלם ערבי

רם לוי, חתן פרס ישראל, בעל קריירה קולנועית של כ-40 שנה, זוכה החודש למחווה מיוחדת בסינמטקים בארץ. במהלך המחווה יוקרנו יצירותיו המפורסמות ביותר, כאלה שעיצבו את אופייה של הטלוויזיה הישראלית משנות ה-70 ועד ימינו, ביניהן "חירבת חיזעה", "לחם", "מר מאני" ו"אינדיאני בשמש". שנוי במחלוקת מתחילת דרכו, לוי התפקח פוליטית בשלב מוקדם בחייו. כבר ב-1966 הפיק סרט קצר בשם "אני אחמד", העוקב אחר חייו של ערבי ישראלי שמנסה למצוא עבודה בתל-אביב. "אני אחמד" היה אחד הסרטים הראשונים שעסקו בנושא ערביי ישראל ונעשה מנקודת מבטו של ערבי. לאורך הקריירה שלו ביים רם לוי סרטים שעוררו תגובות חריפות ולא מעט פעמים נאלץ להתמודד עם גורמים שצנזרו את סרטיו או הגבילו את החופש שלו. לוי ניהל את רוב הקריירה שלו כבמאי בית של רשות השידור, שם ביים בין היתר דרמות, סרטים תיעודיים וכתבות טלוויזיוניות.

אמת משתנה

לוי למד עם השנים שאם בכוונת היוצר לגעת בצופה וליצור יצירה בעלת משמעות, את האמת דווקא כדאי להסתיר. לשינוי בתפיסה הזאת היה אחראי בין השאר במאי התיאטרון ניסים אלוני. "היה לי סתירה של מפגש עם שני יוצרים שונים: נולה צ'לטון וניסים אלוני", מספר לוי. "צ'לטון עוסקת במציאות, בקושי שלה. לעומתה ניסים אלוני שאומר, "תרדו ממני עם האמת". אנחנו היינו חבורה של צעירים שפתאום גילינו את המצלמה הניידת, את המיקרופון שיכול להגיע לכל מקום, והאמנו שאנחנו חושפים את האמת וחתרנו אליה. חגגנו חגיגה של חופש, של יכולת להגיד דברים. האמת שהמצלמה והמיקרופון הדוקומנטריים מגלים ריתקה אותנו, בעיקר בכתבות הטלוויזיה אחרי תקופה של חנק בקול ישראל. פתאום יצאנו וגילינו את העולם ויכולנו לחשוף אותו, הרגשנו כוח. כולנו הסכמנו שזה נפלא. אבל אז בא אלוני ואומר לי 'איזו אמת, על מה אתה מדבר, אתה חושב שאפשר לגלות את האמת על ידי מצלמה ומיקרופון? תפסיק להיות ילד קטן. יש לך עולם שלם, תסתיר את האמת. אל תראה לי אותה - היא תצא רק אם תסתיר, אם תשחק אתה, אם תציג מסביב'. באחד הסרטים שעשיתי על אלוני אחד השחקנים מצטט משפט שאומר, 'אפילו האהבה משמנת את הגלגלים של השנאה, האהבה הזו לאמת שמסחררת את המצלמה, ולקולות שמשמיע המיקרופון...' אני בטח מרמה וזו לא ציטטה מדויקת. צפיתי בקטעים מן הסרטים שלי לפני כשבועיים לקראת המחווה כדי לבדוק את איכות העותקים. שמעתי את המשפט הזה שהאמת שאנחנו חושפים משמנת למעשה את הגלגלים של השנאה, והוא מסתובב לי בראש כבר שבועיים".

" אתה חושב שלחשוף את האמת באופן ישיר לא משרת את המטרה, אלא דווקא משיג אפקט הפוך, מעורר אנטגוניזם וזעם אצל הקהל?

"בדיוק. בשנות ה-70 ניסיתי להגיע אל העולם המטורף של האנשים בארץ, של תפיסת הצדק העצמי של כולנו, התפיסה שאנחנו צודקים וזה ברור לגמרי. לכל שאלה יש תשובה ברורה וחדה שצומחת מהתורה ומהציונות ומכל הסבל הנורא שסבלנו. לא יעזור כלום, אתה לעולם לא תצליח לזעזע את האנשים באופן ישיר. הדרך היחידה היא הערמומיות. הסוד. ליצור סקרנות לגבי ההמשך. הסרט החדש שלי, 'סכנין חיי', שישודר השבוע בטלוויזיה, מתחיל עם המשפט 'ביום מן הימים, כשישראל תהיה מדינה דמוקרטית...'. זה משהו שיש מתחת לפני השטח כי אנחנו לא רגילים לשמוע משפט מהסוג הזה. יש בו סוג של אירוניה, אבל לא רק אירוניה. הוא אומר שאנחנו לא מדינה דמוקרטית, אבל הוא גם אומר שיכול להיות שנהיה".

" אתה מדבר על שנות ה-70, אבל דברים כאלה עדיין קורים היום. אתה מכיר את פרשת הסרט "שביתה", של אסף סודרי ואמיר תאוזינגר?

"בודאי, סרט נפלא. זה סרט חשוב מאוד וצריך לשדר אותו. זה סוג השטויות שהשלטון אומר חס וחלילה מה יהיה עם הסרט ישודר. זה דבר שכאילו נעלם מהאופק, אבל עדיין חוזר מדי פעם".

" אתה מאמין שהצנזורה צודקת, שהסרטים באמת משפיעים?

"יש לזה השפעה חתרנית. אם אתה שואל בן אדם לאחר שסרט הוקרן 'האם שינית את דעתך בעקבות הסרט?' התשובה שלו תהיה חד משמעית 'לא שיניתי את דעתי'. אבל תסתכל מה קרה בנושא היהודי ערבי. בשנות ה-50 המאוחרות כשאני התחלתי לחשוב שאי אפשר לחיות כאן בלי שיתוף פעולה עם הערבים כי אין לנו שום סיכוי אחרת, אני לא הייתי בעל חשיבות, הייתי בחור צעיר, והייתי חלק ממיעוט אפסי. היום תראה מה קורה, את הדבר הזה מקבל אפילו שרון!".

המצוקה מצטלמת מעצמה

" בוא נשאיר את עניין הסכסוך בצד ונדבר דווקא על הבעיה החברתית. כי שם זה אחרת.

"בנושא החברתי אנחנו לא עשינו כלום. השאלה הכלכלית של נתניהו ניסחה את כל הסרטים. כל הסרטים שנעשו כדי להציג את הצד האנושי ולהבין את המצוקה של הפרט הנידח, התפוגגו לגמרי אל מול התפיסה של הכלכלה החופשית כביכול".

רם לוי מסכים שגורמים שונים ורבים משפיעים על הלך הדברים בעולם, אך שמכולם, לכלכלה התפקיד המרכזי ביותר. הוא עצמו למד כלכלה באוניברסיטה העברית, לפני שהחליט לעסוק בקולנוע. "אבא שלי היה עיתונאי וכלכלן ותמיד אתה הולך עם האבא, אבל בנוסף אני בגדתי בקיבוץ, עזבתי את שדה בוקר. הקיבוץ היה המקום שבו אתה מגשים את הציונות. אם אתה לא מגשים את הציונות בקיבוץ אז אתה צריך להגשים אותה בדרך אחרת. השאלה שלי הייתה איך אני יכול לעזור לעם ישראל, לעם היהודי, וחשבתי שלהתעסק בכלכלה תהיה דרך טובה לעשות זאת".

למרות שאהב את לימודי הכלכלה, גילה רם לוי במהרה שהוא מפיק הנאה גדולה יותר מהביטוי העצמי והיצירה. הוא נסע לשנה וחצי ללמוד קולנוע בלונדון ושם נחשף לעולם תקשורתי אחר, חופשי יותר ונועז. אלילו הגדול היה קן לואץ', שבאותה התקופה עשה את הדוקו-דרמה "קתי שובי הביתה", שהצליחה להשפיע ולעזור לשנות חוק סעד באנגליה. זמן מה לאחר שחזר לארץ החל לוי לביים דרמות טלוויזיוניות לרשות השידור.

" איך היה לך לעבוד בערוץ הראשון?

"הייתי עבד חופשי. בשנת 72' אורי זוהר ראיין אותי בתוכנית טלוויזיה שלו ושאל אותי איך זה לביים בתוך הטלוויזיה. אמרתי לו 'אני פקיד. אני עושה סרט, שותה כוס תה. שותה עוד כוס תה, עושה עוד סרט'. קראו לי לבירור אצל מנכ"ל רשות השידור, איך אני לא מתבייש לקרוא לעצמי פקיד. 'אנחנו נותנים לך לעשות ואתה קורא לעצמך פקיד?' תחשוב על המונחים האלה היום. היום זה בלתי אפשרי למחשבה".

ליצור עד הרגע האחרון

" למרות שנוהגים להתייחס אליך כ"איש קולנוע", למעשה אתה "איש טלוויזיה" ומעולם לא עשית סרט לקולנוע. למה לא עשית סרטים למסך הגדול?

"הסיבה היא שראיתי את העמיתים שלי שעשו קולנוע וראיתי שהם עושים סרט אחד כל 5, 6 שנים. אברהמל'ה הפנר וג'אד נאמן עשו סרט, ואז במשך חמש שנים דיברו על קולנוע, לא עשו. אני הבנתי שמה שגורם לי לחיות זה העשייה. העשייה היא בעלת כוח שלא ייאמן, היא יוצרת אצלנו את המשמעות. למשל, לעולם לא אשכח סרט דוקומנטרי שמראה איך ג'ון יוסטון עשה את הסרט 'המתים'. הוא היה זקן מאוד והגיע לסט עם מסכת חמצן וכיסא גלגלים ועשה סרט נפלא. זה היופי במקצוע הזה, שתיאורטית אתה יכול ליצור ממש עד הרגע האחרון. הבנתי שבקולנוע בארץ אין את הרצף הזה של עשייה ולעומת זאת ראיתי שבטלוויזיה יש. אתה מכיר את המונח ריר על השפתיים? כשאתה הולך לאכול סטייק ואתה מרגיש רגע לפני שיש לך ריר על השפתיים, ככה אני מרגיש הרבה פעמים רגע לפני שאני עושה סרט: איזה כיף, אני אוהב לאכול סטייק, עשוי נכון. אני גם צריך להכין אותו, אבל זו החוויה המדהימה של היצירה. זה הדבר. בדיעבד, כשמצאתי את עצמי עובד בטלוויזיה בניתי לעצמי תיאוריה שאומרת שהבן אדם הוא במרכז. כי אנחנו תמיד רוצים לעשות תנועות מצלמה, אבל בטלוויזיה זה היה בלתי אפשרי, בגלל אופן העבודה והתקציב. לכן פיתחתי גישה שאומרת שהדבר החשוב זה האדם. זה לא שאני לא חושב ככה במילא, אבל תחשוב על המסך הגדול, הצורה שבה שחקנים הופכים להיות אלילים, כמו השלטים האלה מעל גשר ההלכה. זה מה שקורה בקולנוע, הבן אדם כבר לא בן אדם, הוא אל. בטלוויזיה לעומת זאת, הבן אדם נמצא יחד אתך, עם החיתולים של התינוק שלך שמתייבשים בחורף בסלון. הוא חלק ממך, הוא בן אדם חי, לא איזה מין אליל. זה מצא חן בעיני. למרות שהיום אני חושב לעצמי שזה גם כיף להתעסק עם אלילים".

" לאחרונה קיבלת כסף מהקרן כדי לעשות סרט קולנוע באורך מלא אבל החזרת את הכסף, מה קרה?

"זה היה סרט שמבוסס על ספר שאני מאוד אוהב ומספר על קופה שבורחת מגן חיות. קיבלתי כסף מהקרן אבל זה לא היה מספיק כדי לעשות סרט כזה. מדובר בסרט עם נטיות סוריאליסטיות, מאוד מיוחד, שאני מאוד מאמין בו, אבל לא הצלחנו לגייס כספים ממקורות אחרים".

" איזה סרטים שלך הייתה רוצה שאנשים יראו היום שוב או בפעם הראשונה, במהלך המחווה?

המובנים מאליהם הם 'חירבת חיזעה' ו-'לחם'. עד היום כשאני הולך למכולת או חותם על צ'ק רואים שקוראים לי רם לוי ושואלים אותי 'אתה הבמאי?', אני עונה כן, ואז אומרים 'אה, לחם!'. מה לחם!? זה סרט ששודר בטלוויזיה לפני עשרים שנה, אולי פעמיים, אבל אנשים זוכרים אותו. הייתי מאוד רוצה שיראו את 'מר מאני'. הסדרה הזאת היא למעשה תרגיל אינטלקטואלי מלא פרטים. כשהסדרה הוקרנה בטלוויזיה הקשרים והפרטים הקטנים האלה הלכו לאיבוד בגלל המרחק של שבוע בין שידור כל פרק ופרק. העובדה שבסינמטקים הוא יוקרן ברציפות תאפשר להבין את הסרט, להיכנס אליו לעומק ולראות את המוטיבים החוזרים. בנוסף היה משמח אותי שיראו את 'הסרט שלא היה', סרט שעשיתי על עינויים, ו'רק לא לחשוב 2 פעמים' שהוא אחד הסרטים שלי האהובים עלי, בעיקר בגלל ניסים אלוני. בנוסף, מאוד חשוב לי שאנשים יראו את הסרט החדש שלי, 'סכנין, חיי', שמספר את הסיפור של קבוצת הכדורגל של סכנין. הסרט מדבר על אנשים שפתאום קיבלו כנפיים. אנשים שלא היה להם אמון בכלום, פתאום קיבלו כנפיים ובעזרת הכנפיים נכנסו אל תוך החברה המעופפת שלנו". "