זכות הטיעון כנגד צו סגירה

בתי המשפט לעניינים מקומיים נוהגים, כבדרך של שיגרה, ליתן בצמוד למתן צו לסגירת עסק בשל העדר רישיון עסק, גם צווים המורים על איסור העברת בעלות או חזקה בעסק, וצווים שאף אדם לא ינהל עסק טעון רישוי באותם חצרים - וזאת כל עוד אין לעסק רישיון כדין. האם מי שלא ניתן נגדו גזר דין יכול להשיג עליו, ובפני איזו ערכאה?

העותר 2, משה בן-סנצ'ו, ואדם נוסף, חיים לוי (להלן - לוי), הינם בעליה של חברה המחזיקה בחלקת מקרקעין, עליה הוקמה מסעדת לויקו-מושיקו (להלן - העסק). העותר 1, יעקב בשן, אשר הינו בנו של העותר 2, החליף ברבות השנים את אביו בתפקידו כאחד ממנהלי העסק.

העותרים טוענים, כי כיום לא מתקיים בינם לבין לוי שיתוף פעולה עסקי, שכן המסעדה מנוהלת על-ידי כל אחד, העותר 1 ולוי - בנפרד, בימים שונים של השבוע וללא שיתוף ברווחים או בהפסדים. בתחילת שנת 1998 לא חודש הרישיון להפעלת העסק, אשר ניתן מידי שנה בשנה. החל מאותה עת פועל העסק ללא רישיון.

כנגד העותר 2 ולוי הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת השרון כתב אישום, המייחס להם עבירה של ניהול עסק ללא רישיון. בסיכומים בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, הודיעה באת כוח המדינה על הסכמתה למחוק את העותר 2 מכתב האישום, הן בשל גילו המבוגר והן לאור הטענה, כי הוא אינו עובד עוד בעסק.

בגזר הדין אסר בית המשפט על לוי להמשיך ולנהל את העסק. כן הורה בית המשפט, שאף אדם לא ינהל עסק טעון רישיון בחצרים נשוא כתב האישום מבלי שיינתנו לו האישורים הנדרשים כדין, וכי הבעלות או החזקה בעסק לא תועבר לאחר.

העותרים הגישו עתירה לבג"ץ ובה ביקשו, כי בית המשפט יורה לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת השרון להצהיר, כי גזר הדין אינו חל עליהם. פסק הדין ניתן מפי השופט גרוניס, ובהסכמת השופטים בייניש ונאור.

העותרים סבורים, כי אין מקום להחיל עליהם את האיסור שבגזר הדין. העותרים מבהירים כי הם, בניגוד ללוי, לא היו צד להליך הפלילי, ועל כן נמנעה מהם האפשרות לטעון נגד ההחלטה בדבר אי קיומו של הרישיון. כן מציינים העותרים, כי בשל העובדה שלא היה להם מעמד בהליך הפלילי, אין ביכולתם לערער על גזר הדין, אשר פוגע, לטענתם, גם בזכויותיהם.

דין העתירה להידחות על הסף, קובע השופט גרוניס. העתירה הינה עתירה תיאורטית. העותרים, אשר סבורים כי גזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים אינו חל עליהם, חוששים שמא הרשות המוסמכת תפעל באופן כלשהו ותנקוט צעדים שונים העלולים לפגוע בזכויותיהם, כגון הוצאת צו לסגירת העסק או העמדתם לדין. אלא, שטרם ננקטו צעדים כלשהם כנגד העותרים ועל כן העתירה דנא, אשר נועדה למנוע פגיעה עתידית בזכויות העותרים, הינה למעשה עתירה מוקדמת שיש לדחותה על הסף.

זאת ועוד, בעתירה דנא מבקשים העותרים לשנות את נוסח גזר הדין שיצא תחת ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, כך שהאיסור הגורף על ניהול עסק בחצרים נשוא כתב האישום ללא רישיון מתאים לא יחול עליהם. מושכלות ראשונים הם, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט הגבוה לצדק לספק הבהרות באשר לפסקי דין שניתנו על-ידי רשויות שיפוטיות אחרות. הוצאת צו, כדוגמת זה לו טוענים העותרים, מכוח סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, אשר מכוון נגד פסק דין של בית משפט אחר, לא תיעשה אלא במקרים נדירים. היינו, אך באותם מקרים בהם תתגלה חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי. במקרה הנוכחי לא קמה תחולה לאותם חריגים המצדיקים הענקת "סעד מן הצדק" לעותרים.

לא זו אף זו: ביהמ"ש מתקשה ליישב את הטענה שהושמעה במהלך המשפט הפלילי בדבר פרישתו מן העסק של העותר 2 יחד עם הטענה בה הוא אוחז עתה, באשר לחשש מפני פגיעה עתידית בזכויותיו עקב הצווים שהוצאו על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים. באם חדל העותר 2 מלנהל את העסק, מדוע בוחר הוא להלין כנגד הצו המורה למעשה על סגירת העסק? אין לכחד, כי במקרה דנא מתקבל הרושם, שמא התנהלות העותרים אינה אלא התחכמות, שמטרתה לעקוף את האיסור שבגזר הדין. זאת, תוך שהעותרים מנצלים את העובדה, שהוחלט למחוק את העותר 2 מכתב האישום מפאת גילו המתקדם, ובעקבות ההצהרה כי הוא אינו מפעיל עוד את העסק. התנהלות זו של העותרים לוקה בחוסר ניקיון כפיים, ואפשר שדי אף בה על מנת להביא לדחיית העתירה על הסף.

טענתם של העותרים, כי לא ניתנה להם זכות הטיעון משום שלא לקחו חלק בהליך הפלילי, מעוררת פליאה רבה, במיוחד ככל שהדבר נוגע לעותר 2. זאת, מן הטעם, שבמשך למעלה מארבע שנים היה העותר 2 אחד משני הנאשמים במשפט הפלילי, עד אשר הוחלט כאמור למחוק אותו מכתב האישום. אין חולק, כי עד למועד מחיקתו מכתב האישום, חודשים ספורים בלבד טרם מתן גזר הדין, עמדה לעותר 2 האפשרות להעלות טענותיו כנגד פעולתה של הרשות המקומית, ועל כן אין הוא יכול להלין, כי קולו לא נשמע במהלך המשפט הפלילי. דברים אלו אך מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, שהעותרים מיוצגים בעתירה דנא על-ידי אותו משרד עורכי דין, אשר ייצג את העותר 2 ולוי במסגרת ההליך הפלילי.

התוצאה הסופית: העתירה נדחתה.

בג"ץ 9323/05, בית המשפט העליון, השופטים: ביניש, גרוניס, נאור.

בשם העותרים: עו"ד ג. קיט.

בשם המדינה: עו"ד ה. רייכמן.