אבל ראש המועצה התעקש ללכת בגדולות

אולי הביטוי הבולט ביותר למצבה של ירוחם הוא ביטוי סטטיסטי: מספר תושבי ירוחם עוד לא הגיע לעשרת אלפים. גידול האוכלוסיה היה ונשאר איטי. נכנסו לעיירה 2,000 מעולי שנות התשעים, אבל כוח המשיכה של העיירה לא היה גבוה. אפילו בדימונה, הידועה במצבה הקשה, התיישבו קרוב ל-8,000 עולים, ואילו בערד התיישבו יותר מ-10,000 מעולי אותו עשור.

אחת הסיבות להחמצה היתה ההליכה בגדולות והזלזול בקטנות, שהיו אופייניים לראש המועצה הנ"ל. בסוף 1990 התבקש אדם המוכר היטב לחתום מעלה לבחון את הפרויקטים הכלכליים של ירוחם. עבודה זו נעשתה ביוזמת האוצר, שהטיל אותה על קרן ג'נסיס לפיתוח הנגב - נושא שהיה חביב תמיד על שמעון פרס.

הרצון להלך בגדולות בלט בכמה תחומים שנבחנו ובין השאר בנושא האגם, שמצנע רואה בו בצדק בסיס לפיתוח העיירה. זמן קצר אחרי קום המדינה נבנה סכר על נחל ירוחם, המאפשר לקלוט מי שיטפונות על שטח של 200 דונם - בתנאי שיש שיטפונות מספיקים. הכוונה היתה לנצל את המים לחקלאות האזור. אבל ברוב השנים לא המטיר הקדוש ברוך הוא גשמים מספיקים למילוי האגם, והחקלאים התרגלו לשאוב מים מן הצינור המגיע מהצפון. על שפת האגם רבץ לו למעצבה שלד ברזל ענק, שנועד להיות בסיס לדיסקוטק צף על פני המים, שלא הגיעו.

הבוחן מטעם האוצר גילה תוכנית נאה, שהכין אדריכל הגנים צבי דקל, לפיתוח פארק באתר האגם, שהקרן הקיימת כבר החלה לייער. הוא תכנן אגם קטן - בעצם, בריכה גדולה - בשטח של 15 דונם. אגם כזה אפשר להזין במי קולחין מטוהרים כהלכה, ואפשר להשיט בו סירות ולהציב על גדותיו עמדות לדייגים משליכי חכות. הבוחן הנ"ל גם בירר ומצא, שהעיירה מייצרת שפכים שחובה לטהר, וזאת בכמות מספיקה למילוי האגם הקטן וגם להשקיית הצמחייה הדרושה להוריק את העיירה המדברית הנידונה. התברר גם שאפשר לעמוד במחיר הטיהור, כפי שהוצע בידי חברה המתמחה בכך.

אבל ראש המועצה דרש מים בכמות מספקת ל-200 דונם, לרבות בחודשי הקיץ הארוכים המצטיינים בנגב באידוי גבוה. כל זאת בלי להתחשב בעובדה שמיליון נופשי גוש דן, למשל, מסתדרים בפארק הירקון עם אגם בשטחים של 35 דונם. עברו 15 שנים, המים תלויים בידי שמיים, ופיתוח קייטני מסודר - אין.

כך גם באטרקציות האחרות של הפארק, הבוחן קיבל לעיון תוכנית ובה "הוכחות", שירוחם היא-היא המקום למקבץ גדול של מלונות פאר. היא - ולא אילת. היא - ולא ים המלח. בוחן התוכניות השונות ניסה לספר למר אלמקייס, שגם רומא לא נבנתה ביום אחד. הוא הציע להתחיל בקטנות, שאם תעלינה יפה - תהיינה גדולות. למשל, אכסניה צנועה לנוער היוצא לטיולים בהר הנגב ובאזור המכתשים. אולי אפילו כפר נופש קטן ומבודד לאוכלוסיה החרדית - שהחלה אז לשוטט בארץ. הוא הציע אפילו מסעדה קטנה על שפת האגם, וגם משטח מרוצף סביב המסעדה - כדי להאכיל, בלי השקעות כבדות, מטיילים רבים אם יבואו בבת אחת. הצעות אלו ואחרות העליבו את ראש המועצה דאז ונגנזו.

לא יצא דבר אפילו מהצעה שאפשר היה לממש מיד ובלי כסף רב ולבחון אותה כבסיס לתעסוקה יוקרתית ומעניינת לנוער המקומי. באותו זמן פעלה בירוחם החברה להגנת הטבע והכשירה בנות ובנים להכרת השטח המרתק שמסביב. הוצע, אפוא, להקים בשטח הפארק תחנה לטיולי מדבר שיהיו בה מדריכים, עזרי הדרכה, ג'יפים אחדים ומטבח קייטרינג, לקבוצות שרוצות להצטייד בחבילות מזון. הצעות אלו נראות קטנות על ראש המועצה הנ"ל. יש להניח שהן לא תיראנה קטנות על עמרם מצנע. הוא יצליח, בוודאי, לשכנע את הקרן הקיימת להמשיך ביתר מרץ בפיתוח הפארק, ואולי ישכנע גם את רשות העתיקות לעשות משהו באתרים המצויים שם מימי אברהם אבינו. בכך יגדיל את כוח המשיכה של האתר.

מצנע מאמין, כמסופר באותה כתבה, בשני פרויקטים: האחד, תיירות פנים המבוססת על האגם; השני, הקמת עיר הבה"דים בצומת הנגב, אחרי פינוי מחנה צריפין. על הבסיס המוצק של הפרויקט הראשון - בתנאי שלא יבוז ליום קטנות - דובר לעיל. אשר לפרויקט השני, אותו אדם המוכר לחתום מעלה עסק בשעתו בתכנון תיירות הנגב כולו והכיר את חזון הפיתוח של מצפה רמון על בסיס פינוי הצבא מסיני. אכן, הוא שיזם את מסירת בתי המגורים הלא-מאוכלסים בידי קציני צה"ל לדיוויד לואיס, שהקים שם מלון צנוע יחסית - שהצלחתו היא הבסיס למלון הייחודי שלואיס יקים בקרוב מעל המכתש.

יש מקום לחשוש, שחיילי צומת הנגב יעדיפו לבלות בבאר-שבע, אם יצטרכו לבחור בינה לבין ירוחם. לכן, את עיקר התקוות והמאמצים ראוי להשקיע בהפיכת האתר לבסיס קיט וטיולים, למרגוע על שפם האגם (הקטן יספיק...) ולאירוח קבוצות המעדיפות בדידות מדברית מסוימת. אם לא חרדים לדתם, אז חרדים לבריאותם, המוכנים לשלם הרבה כסף למי שינתק אותם מהציוויליזציה וירעיב אותם כהלכה.