אין די בכך שהגובה ינהג "כדין"

מעשה שהיה כך היה: עד לשנת 1995 היתה חברת אלבן הנישומה בארנונה של החניון בבית מגדלור. בסוף שנת 1995 הודיעה הנישומה לעיריית ת"א, כי חברת חניון מגדלור היא המפעילה החדשה של החניון. הנישומה החדשה לא פרעה את חובות הארנונה, והעירייה הגישה נגדה תביעה משפטית. בית המשפט פסק, כי חברת חניון מגדלור מחזיקה רק במקצת מהחניון, ודחה את התובענה לגבי מרביתו.

הזדרזה עיריית תל-אביב, והשיתה על חברת אלבן ארנונה באופן רטרואקטיבי את כל סכומי הארנונה שחברת חניון מגדלור לא חבה בהם.

השגתה של חברת אלבן נדחתה על-ידי מנהל הארנונה כלאחר יד, והערר על החלטה זו התברר בפני ועדת הערר של הארנונה בתל-אביב. המחלוקת בין חברת אלבן לבין מנהל הארנונה נסב תחילה על השאלה: האם חברת אלבן הודיעה או לא הודיעה לעירייה את שמותיהם של המחזיקים והמשתמשים בחניות שבגינם היא נישומה בארנונה.

חברת אלבן הוכיחה באמצעות עדים, כי הודיעה לעירייה פעמים אחדות את שמות המחזיקים. או אז טען מנהל הארנונה, כי לא נמסרו לו ההסכמים שבין חברת אלבן, שהיא הבעלים של החניון, לבין אותם משתמשים.

חברת אלבן טענה כי העבירה הסכמים אלה, והוסיפה, שגם לאחר הגשת הערר נעשה ניסיון נוסף מצידה "לחדור מבעד האטימות שגילה מר נחום פרזות, בהתעלמו, פשוטו כמשמעו, מקבלת המידע אותו הוא עצמו ביקש קודם לכן".

פסיקת ועדת הערר: העירייה לא דאגה לצרף את חברת אלבן לתובענה שניהלה נגד חברת חניון מגדלור, על מנת שתוכל להביא בפני בית המשפט את עמדתה. לאחר מתן פסק הדין חייבה העירייה את חברת אלבן מכוח היותה הבעלים של החניון. במקרה כזה, חייב הבעלים לספק לעירייה את המידע בדבר המחזיקים. יש עדויות בתיק שהמידע ניתן לעירייה, אולם הסכמי השכירות לגבי החניות לא נמסרו לתיק ועדת הערר.

מסקנת ועדת הערר היתה, כי שני הצדדים לא התנהלו באופן ראוי. לסיכום, ועדת הערר קבעה כי חברת אלבן תישא בחיובי הארנונה רק משנת 2004 ואילך.

תובנות: דיון בפני ועדת ערר של ארנונה כמוהו כדיון בפני בית המשפט. על הצד המבקש להוכיח עובדה זו או אחרת להתכבד ולהמציאה לוועדת הערר באמצעות עד, מסמך או חוות דעת של מומחה. החלטת ועדת הערר חייבת לסמוך את מסקנותיה על חומר הראיות המצוי בפניה, ולהחיל עליהם את דיני הארנונה.

במקרה הנידון, הסתמכה ועדת הערר על העדויות שנשמעו מטעם הנישומה העוררת, אולם החלטתה הושפעה גם מהעובדה כי לא הומצאו לה העתקים מהסכמי השכירות שבין הנישומה לבין הדיירים אשר שכרו ממנו מקומות חניה. לו היתה הנישומה מגישה הסכמים אלה, אפשר שוועדת הערר היתה מקבלת את מלוא טענותיה. הרהורים נוגים: על רשות מקומית מוטלים שני תפקידים חשובים: האחד - לשרת את התושבים ואת אנשי העסקים בתחומה בנועם החוכמה ובלב פתוח; והאחר - לגבות ארנונה.

לכאורה, נראה כאילו תפקידים אלה סותרים זה את זה, משום שהטלת מיסים וגבייתם אינם חביבים על איש. אלא שהדבר אינו כך. כל תושב ואיש עסקים נבון מודע לחובתו לשלם ארנונה לרשות המקומית על מנת לאפשר לה לספק לו שירותים מוניציפליים.

כמעט כל נישום יסכים לשלם סכומי ארנונה שהוטלו עליו בחוכמה. כמעט כל נישום יתמרד כנגד הטלה שרירותית של ארנונה, גם אם ההטלה היא כדין, בבחינת ייקוב הדין את ההר.

רשות מקומית המטילה ארנונה לפי חומרת הדין ומתעלמת מפניות נישומיה, עשויה להצליח ולמלא את אחד מתפקידיה אבל היא נוחלת כשלון חרוץ בתפקידה האחר. ניסיון השנים האחרונות מלמד, כי אוזנם של שופטי ישראל כרויה לשמוע את זעקת הנישומים, אשר פקידי המס של הרשויות המקומיות שכחו כי לא מכוחו של אל עליון הם יושבים בכיסאם המרופד, אלא מכוחם של הנישומים.

ערר 2003-11-015 אלבן חברת רכוש והשקעות בע"מ נגד מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו, ניתן ביום 18.10.05.

ועדת הערר: עו"ד עדי הדר יו"ר, צבי יקר חבר, אורי יקר חבר.

בשם הנישומה: עו"ד יהושע דויטש.