בשש לפני המלחמה

"תשוקה מעורפלת, משאלה ישנה, לכתוב רומן שלא רק עוסק בהווה, אלא גם מתרחש בהווה". כך מסביר בראיון הסופר הבריטי איאן מקיואן את המוטיבציה לכתיבת "שבת", ספרו החדש, שעלילתו כולה מתרחשת בלונדון ביום "הפגנת המיליון" נגד הפלישה לעיראק, עניין שלדבריו, הוא עדיין רחוק מאוד מגיבוש עמדה מוצקה לגביו

ברומן ה-12 שלו, "שבת", הגיע איאן מקיואן לעמדה שעליה חולמים רוב הסופרים, אולם רק מעטים מגיעים אליה: הספרים שלו הופכים אוטומטית לרבי-מכר וגם זוכים לכבוד מצד הביקורת. לא עובד כאן שום מתכון בטוח. אי אפשר לדמיין שוני גדול יותר מזה שבין "שבת" לספרו הקודם מ-2001, "כפרה".

"שבת" מתאר יום אחד בחייו של הנרי פרון, נוירוכירורג, תושב לונדון, ואדם שמח. בדרכו למשחק סקווש, בעוד הוא מצפה לארוחת ערב משפחתית, פרון מעורב בתאונת דרכים קלה, והתקרית מעיקה על שארית היום שלו ומערערת את חייו הנוחים. כל זה מתרחש על רקע התפתחותה של מלחמת עיראק ב-2003. למעשה, זהו "מצעד המיליון" המפורסם, שהתקיים בלונדון כמחאה נגד הפלישה לעיראק, שגורם לתאונה של פרון. מרגע זה ואילך הופך הספר לדיון מעמיק על החיבור שבין החיים הפרטים לציבוריים, שלדבריו מקיואן, אנחנו חיים בעידן שבו מבלבלים בין השניים עד לכדי אבסורד.

על אף אדישותו של פרון לספרות, הוא אחת מהדמויות האוטוביוגרפיות ביותר שכתב מקיואן עד כה. אחד מהדברים הרבים שהם חולקים הוא גישה מורכבת כלפי הפלישה הבריטית-אמריקאית לעיראק.

" מה היווה את ראשית הרומן הזה?

"האמת, תשוקה מעורפלת, משאלה ישנה, לאחר שכתבתי רומן היסטורי, לכתוב רומן שלא רק עוסק בהווה אלא גם מתרחש בהווה. זה קרה אפילו לפני 11 בספטמבר. ידעתי שאני רוצה לחזור לראשית המאה הזו, ולא להיות ב-1935. עברתי למרכז לונדון אחרי שגרתי באוקספורד במשך 17 שנה, וחשבתי שאני מאד רוצה לכתוב רומן לונדוני. גם פיתחתי אמביציה לכתוב על עבודה. חשבתי שהדמות הבאה שלי - מי שלא תהיה - תהיה בעלת עבודה. יותר מדי דמויות בספרות הבדיונית נעים בעולם בלי עבודה. או שהם מרצים בקולג', במיוחד באמריקה. החלק בלונדון שבו התמקמתי הוא אזור מאוד רפואי, יש כאן בתי חולים גדולים, וכך התחלתי כבר לחשוב שהוא יהיה נוירוכירורג.

"לאחר שהחלטתי על כך, התרחש 11 בספטמבר, וזה היה בערך הזמן שבו פרסמתי את 'כפרה'. חשבתי שבאופן בלתי נמנע, אם החלטתי לכתוב על ההווה, מה שמשנה את העולם בוודאי יחלחל לרומן. אבל לא עשיתי דבר במשך שנה. התחתי לכתוב רק אחרי 18 חודשים".

" הרבה אנשים אמרו שהם חשו שבלתי אפשרי לכתוב אחרי האסון.

"אני דווקא כתבתי לעיתונות על זה. ה'גרדיאן' ביקשו מאמר אולי שעתיים אחרי שהכל החל. ידעתי שהטלפון בוודאי יצלצל והחלטתי שאני אומר לא, אבל הפה שלי אמר כן. לפעמים נדמה כי דקארט צדק, השכל והגוף נפרדים זה מזה."

" בכל זאת לקח זמן עד שהאירוע נכנסה לעולם הבדיון שלך.

"תכננתי נובלה קטנה על עיתונאי בצהובון. אבל זה נראה פשוט בלתי רלוונטי. ואז קרה לי מה שקרה לאנשים רבים והפכתי למכור לחדשות וקראתי ספרים על איסלאם. דיברתי על זה, האזנתי לאחרים, והייתי לחלוטין ממוקד במה שאנחנו עושים, במה שאנחנו מתכוונים לעשות ומה המשמעות של המעשים האלו ואשמתו של מי הייתה זו. לא יכולתי להניח את ידי על מספיק חומר קריאה בנושא. לא כתבתי כלל במשך שנה, רק קראתי.

"לאט לאט התחלתי לחשוב, אם אני כותב את הרומן הלונדוני הזה והוא מתרחש בהווה ועוסק בהווה, אז הוא חייב להיות על מה שקורה. ומה שקרה באותם ימים היו הפלישה לאפגניסטן וההכנות לקראת הפלישה לעיראק. וחרדה גדולה אחרי הפיגועים בבאלי ותחושה כללית בערים אירופאיות, ואני מניח שגם בארצות-הברית, בנוגע לשאלה מתי תתרחש ההתקפה הבאה. הבטיחו לנו שזה בלתי נמנע ואני יודע שהם כיסו את התחת שלהם כשאמרו זאת, אבל עדיין, הכול חדר לעולם הקטן של החיים הפרטיים."

הכול ביום אחד

" האם מלחמת המפרץ נכנסה לרקע במהלך הכתיבה של "שבת"?

"כן, היא השתלטה. כשתכננתי את הספר, היא הייתה פשוט נתון. הפקרתי את עצמי למחשבה שההיסטוריה פשוט תספק את מה שיקרה ברומן. רק כאשר כתבתי כבר 5,000 או 10,000 מילה, בראשית 2003, בימים שהמצעד הגדול התרחש, ראיתי לפתע שאני יכול להכניס הכול ביום אחד. אחרת הייתי הופך כבול לדיווחים של אינספור ישיבות ודיונים באו"ם ולבגידה של דה וילפן ולחוסר האמינות של קולין פאוול. במבט לאחור, הכל נראה עכשיו חסר-טעם ובירוקרטי, משום שאתה יודע לאן הכל הוביל. אינספור כותרות עיתונים בנוגע לכל תזוזה קטנה בדרך".

" פרון ובתו דייזי מקיימים ויכוח לוהט על המלחמה. הוא חבר של רופא עיראקי שעונה בידי השלטון של סדאם חוסיין והוא חושב שהפלישה עשויה להועיל. היא מסכימה עם המפגינים. האם כתבת את השיחה הזו בלהט הרגע או לאחר מכן?

"לא, בזמן שכתבתי את זה, הפלישה לעיראק התרחשה כבר. נאלצתי לעבוד קשה מאוד כדי לא לאפשר לעצמי גרם של מודעות של מי שיודע שהפלישה כבר קרתה".

" אז יצא שאחרי הכול כן כתבת רומן היסטורי.

"כן! הכל התרחש רק חודשים ספורים קודם לכן, אבל כן. הרשיתי לעצמי מידה כלשהי של שובבות. ממש בסוף הקטע הם מתערבים על מה תהיה תוצאת הפלישה. אני כבר ידעתי ששניהם צודקים. פרון מנבא כי 200 עיתונים יורשו לצאת לאור בעיראק, וזה קרה. וכמו שדייזי צפתה, הכיבוש הוא בלגן קטלני. אפשרי מאוד שפרון ישמיע את אותו טיעון גם היום, ויאמר שאתה חייב להצדיע לאומץ של הקהילה השיעית ובסובלנות שלה להכניס את הסונים לממשלה, ושעכשיו אנחנו רואים את פניה האמיתיות והאכזריות של ההתקוממות. ודייזי תאמר, אבל יש 100,000 מתים ואיך אתה יכול בכלל להצדיק זאת? זה לא פתור."

" אתה עדיין מרגיש את אותה אמביוולנטיות בנוגע למלחמה?

"טוב, זה נשמע פתטי, אבל כן. אנחנו לא יודעים מה היה קורה אם היינו מותירים את סדאם במקומו. יכול להיות שהוא פשוט היה מתיש את עצמו כרודן או במקרה הגרוע יותר, הבנים הנוראיים שלו היו מוכנים לתפוס את מקומו. יכול להיות שהוא היה חי 15 שנים נוספות והיה הופך למרושע יותר ולפרנואידי יותר עם הגיל.

"כמה מהטיעונים נגד המלחמה הופרכו. אם ארצות-הברית רק רצתה הרבה נפט, תחשבי על עתודות הנפט שהיא יכולה הייתה לקנות במחיר הפלישה לעיראק. כל הנפט בעולם ל-50 השנים הבאות במחיר הבזבוז של 280 מיליארד דולר. אבל אני גם חושב שספירת הגופות הוא טיעון בעייתי בוויכוח. אז כן, לפעמים אני מתרשם ולפעמים אני פשוט מוטרד מאנשים שיש להם דעה ברורה לחלוטין בעניין הזה. אני שמח שאני סופר."

" אבל בבריטניה אנשים ממש מצפים מסופרים להביע דעות פומביות בסוגיות כאלו.

"כן, וזה די אופנה. אבל זה קצת כמו שחקנים בהוליווד שאומרים דברים. יש בזה מלאכותיות רבה."

" אז זו מחווה ריקה, לדעתך?

"אני לא יודע. אני ציני יותר במה שאני אומר לגבי זה מאיך שאני מרגיש באמת. לא, זה די נכון שסופרים צריכים לדבר, אבל זה הפך לכזו רוטינה, בכל נושא. לפעמים השתיקה עדיפה."

לא בשמי

" יש רגע שבו פרון מתבונן במצעד המחאה ורואה את השלטים שאומרים "לא בשמנו" ויש מן בדיחה על זה בטקסט. מה בסלוגן הזה מטריד אותך?

"זו התגובה שלי לסלוגן שהכי תיעבתי. יש לו איכות גועלית, כמו יתר חשיבות עצמית של הלקוח".

" אני אגלם את פרקליטו של השטן ואומר כי סביר להניח שהאנשים האלו אמרו, "זו דמוקרטיה ואתם אומרים שאתם עושים זאת בשמנו, ואנחנו פשוט רוצים להבהיר שאנחנו לא מעריכים את זאת."

"ובכן, אם אתה חי בדמוקרטיה, אפילו אם הנשיא הוא לא מי שעבורו הצבעת, הוא פועל בשמך. ההיגיון שעומד מאחורי 'לא בשמנו' הוא 'אני נסוג מהעיקרון הדמוקרטי'. אם אתה אוהב את זה ואם לא, החוזה שעליו חתמת כדמוקרט הוא כזה שאפילו אם אתה נמצא בצד המפסיד, נתת את הסכמתך. כל עוד אתה חושב שהבחירה הוגנת - וזה כמובן, עניין אחר."

" אבל למה הסלוגן הזה גרם לך לחשוב במונחים של צרכנות?

"את יודע איך שלט חוצות, שעל פניו חולפות 50,000 מכוניות, אומר 'הבושם הזה בשבילך' או משהו כזה? מה המהות של ה'אתה' הזה? הוא נושא עימו איכות של ההמון הבודד. זה עצוב. אתה אמור להתרגש מהתחושה שאתה חשוב לתאגיד משום שאתה לקוח. זו אותו סוג של תחושת ייחוד מזויפת. יש לך ממשלה שאתה מתעב, וזכותך המלאה לתעב אותה ולמחות נגדה, בהחלט. אבל אתה לא יכול לברוח החוצה. אתה נמצא בתוך הסדר חברתי."

" פרון משתתף בעולם הזה. משום שחייו האישיים כל-כך נוחים, הוא הופך למעורב מאוד באירועים. ועדיין, בנקודה מסוימת הוא שואל איזו תועלת זה מביא לו, לשכב על הספה כל יום ראשון ולקרוא עיתונים וטורי דעה. הוא מרגיש כאילו הוא משתתף, אבל הוא רק קורא עיתון.

"כן, זו הרגשה שחשתי לפעמים, תחושה שאני ממש מעורב. לשכב במשך שעות בין ערימות של עיתונים. זה כאילו אני הרמטכ"ל וראשי מלא באוניות-קרב ובבנות-ברית. ואז אני מבין שאני סתם עוד אדם מהישוב שקנה עיתון ושהראש שלי מלא במחשבות של אחרים." "

תרגום: מיטל שרון