ערוצי הברנז'ה באינטרנט הזדרזו לפרסם ביומה הראשון של שנת 2006 את הידיעה הבאה:
"אביב הברון, עורך מגזין 'סופשבוע', עתיד לסיים בשבועות הקרובים את תפקידו".
עצם הפיטורים התקבלו בברנז'ה כעניין שבשגרה. מגזין סוף השבוע של של "מעריב",
מוסף הדגל של העיתון, ידע בשנים האחרונות שינויים פרסונליים רבים שגררו, באופן
טבעי, תגובות רבות בכלי התקשורת. בשיחות מסדרון ובתי קפה יש זמן רב דיבור על
המוסף החולה מרחוב קרליבך. פיטוריו של הברון נתפסו אפילו כמתבקשים. לא בשל
היעדר כישרון, אלא פשוט כחלק מסדרה.
"זה מצב טרגי שנובע מתנאי פתיחה מאוד קשים", טוען גורם בכיר שעבד בעבר ב"מעריב".
"במלוא הכנות, אני חושב שלאיש מאיתנו אין שום סיכוי להצליח ב'סופשבוע'. מי
שיצליח לשדרג את המוצר הזה הוא קוסם. לא פחות".
- למה?
"כי צריך להבין את כללי המשחק: 'ידיעות' משקיע הכול ב'7 ימים'. זה מתחיל במשכורות
שמנות לעורכים ולכתבים של המוסף, ונמשך באופן ההתנהלות וביחס אל המוצר. ב'מעריב',
עם כל הצער שבדבר, 'סופשבוע' נתפס כחלטורה בלבד. יש אי נוחות בסיסית להשקיע
בתחקיר ארוך טווח ולהשקיע כסף בפוליגרף או בחברת חקירות, דבר שב'7 ימים' הוא
מובן מאליו. העיתון לא מצליח לפנות לכתב זמן עבודה כדי שישקיע כיאות בתחקיר
איכותי. אין זמן לגרפיקאים. ב'7 ימים' מתלווה לכל כתבה צילום מגזיני איכותי.
לא פעם משתמשים שם בצלמי סטודיו, עם מצלמות פילם איכותיות, מאפרים, כל מה שצריך.
ב'סופשבוע' מגיע צלם חדשות, נותן שני קליקים והולך. מעבר לדיון באשר לטיב העבודה
של כל אחד מהעורכים היוצאים, צריך להפנים של'סופשבוע' יש תנאי פתיחה גרועים".
0 החילופים הסדרתיים בצמרת "סופשבוע" החלו כשפרש אמנון רבי (שערך את המוסף
במשך כארבע שנים) מ"מעריב" ב-1998. רון מיברג, שמונה אז לעורך משותף עם ציפה
קמפינסקי, פרש מעריכת השבועון באוקטובר 1999. קמפינסקי נשארה בתפקידה עד אפריל
2002, ואז החליף אותה כתב "מוסף הארץ" דאז אוריה שביט. בפברואר 2003 סיים גם
הוא את תפקידו. חודש אחר כך מונה אבי זילברברג (שכיהן עד אז כעורך "המוסף לשבת"
של "מעריב") לעורך. כהונתו של זילברברג נמשכה עד פברואר 2004. באותה העת נכנס
לתפקיד עורך מדור הספורט, אביב הברון, ששרד עד חודש דצמבר האחרון. בתחילת חודש
פברואר אמור אמיר זיו, עורך "G", מוספו השבועי העולה של "גלובס", להיכנס לתפקיד
עורכו החדש של "סופשבוע".
קשה לדעת אם הנסיבות שהביאו לסיום דרכו של כל אחד מחמשת העורכים בשש השנים
האחרונות משותפות. כל אחד מהם, עושה רושם, מחזיק בתפיסה אחרת על מה שלדעתו
הביא לסיומה של הקדנציה הקצרה (יחסית).
תחלופת אנשים סדרתית מאפיינת גופי תקשורת נוספים, ואינה נחלתם הבלעדית של עורכי
"סופשבוע" לדורותיהם. גם שני מתחריו המובקהים של המוסף - "7 ימים" ו"מוסף הארץ"
- ידעו בשנים האחרונות חילופים פרסונליים. רק לשם תזכורת, בחודש שעבר פוטר
עורך "7 ימים", ניר בכר, בטונים צורמים מעיתונו. גם רוגל אלפר, שהחליף לפני
כשנתיים את אהוד אשרי בעריכת "מוסף הארץ", עשה שינויים דרסטיים במגזין, וחלק
ניכר מהעורכים והכותבים בו התחלפו.
דינמיות בעיתונות היא דבר מקובל. עורך חדש לפעמים מביא איתו רוח רעננה. אבל
עושה רושם שבקומה הרביעית בבית "מעריב" התחלופה קצבית הרבה יותר. אמנון דנקנר,
טוענים רבים בעיתון, "איננו מסוג האנשים שמתאהבים בטעויות שהם עושים". באותה
נשימה הם טוענים ש"אולי יש בעיה בעצם הבחירה. אין ספק שכלפי חוץ זה פשוט לא
נראה טוב. זה מביך".
0 יאיר לפיד החל לכתוב את "לא סופי", טור אישי שפורסם למעלה מעשור ב"סופשבוע",
ב-1991. אף שחלפו כמעט שלוש שנים מאז החליף את האכסניה בשבועון המתחרה מבית
"ידיעות אחרונות", הוא מצליח לאבחן את הבעיה. "הבעיה של 'סופשבוע'", טוען לפיד,
"היא בעיה שמאפיינת את רוב העיתונות המגזינית בישראל. אני חושב שהציפייה היא
לראות תחקירים שכתב עבד עליהם במשך זמן רב, שיש בהם מאמץ מיוחד. העניין הוא
שהעיתונות הכתובה לא יכולה להרשות זאת לעצמה כלכלית. העיתון, כמוצר, גדל בעשר
השנים האחרונות פי ארבעה או חמישה במספר העמודים שלו, אבל מצבת הכתבים נשארה
על תלה. הם פשוט נהיו כלבויניקים. הם עושים עוד דברים במקביל. כלפי חוץ יש
לך משהו שנראה מאוד רציני מבחינת הלוק, אבל בדפדוף בו אתה מגלה את הפער. ההבדל
בין מה שהעיתון מבטיח מבחינת הצורה ובין מה שפיזית אתה יכול לקרוא - זה הצוק
שעליו התרסקו עורכי 'סופשבוע'. זה תמיד מתחיל בתקוות גדולות, אבל מה לעשות
שהחיים פחות שמחים".
- למה זה קורה לדעתך?
"התרבות הארגונית של 'מעריב', וזה גם היה נכון לפני דנקנר ואפילו לפני נמרודי,
היתה שאין בעיתון תאים נפרדים. זה מתחיל עוד בימי קרליבך. אני לא אומר שזה
טוב או לא טוב. זו עובדה. המערכת, כולה, היתה ועודנה פתוחה כל הזמן בפני העורך
הראשי. יש לו אפשרות לנייד כתבים לכל צורך שהוא. במצב כזה קשה מאוד לבנות גרעין
איכותי וטוב של צוות שממוקד רק במשימה אחת. אני חושב שהיסטורית זה ההבדל בין
'ידיעות אחרונות' ל'מעריב'".
גורם שעבד בעבר בעיתון וערך את "סופשבוע": "הסיבה היא מאוד פשוטה. המציאות
מראה שקבלת ההחלטות של דנקנר בתחום המינויים איננה מקצועית. 'סופשבוע', באופן
טבעי, הוא ספינת דגל. מעצם היותו כזה הוא יעד מאוד נחשק. סוג של אתר, זירה,
שאמורים להתבונן בה בקפדנות גדולה. צריך להבין את החוקיות שלה ואת האופי שלה
במקצועיות גדולה. לדנקנר אין את זה".
גורם אחר, שהיה חלק בלתי נפרד מהמוסף, מציג תאוריה מעט שונה: "בסופו של דבר,
הכול מתחיל ונגמר בכסף. פשוט. היכולת של עורך להביט על המוצר שלו לא רק בטווח
של השבוע-שבועיים הבאים, אלא בראייה רחבה הרבה יותר: שלושה חודשים קדימה. לפנות
לכתב זמן כדי שיוכל לעבוד על תחקיר בצורה ראויה. מאז שרונאל פישר פרש מ'סופשבוע'
אין עוד תחקירים. למה?
יכול להיות שזה עניין של מדיניות, היכולת להפעיל כתבים. אין אישיות שמנווטת
את המוסף. זו בעיה".
0 רון מיברג, ששימש למעלה מעשור כותב ועורך ב"סופשבוע", מציג תזה אפוקליפטית:
"אני זוכר שכשעלה הרעיון שאני אערוך את 'סופשבוע', המלצתי לעשות זאת עם ציפה
קמפינסקי שהכרתי מ'חדשות'. יעקב ארז, העורך דאז, ועפר נמרודי הסכימו לבקשתי,
אבל אחרי שנתיים הבנתי שהיכולת לעשות מוסף שמשרת את תפיסת עולמי איננה אפשרות.
זה לא דבר בר ביצוע. לציפה היה ניסיון רב כעורכת ב'מעריב'. היא הכירה את יחסי
הכוחות, את הטמפרמנטים ואת הקפריזות. אני החלטתי שלא שווה לי לצאת על אלונקה.
ביקשתי להשתחרר מהתפקיד בצורה הכי אלגנטית. כעורך פעם בשבוע שמעתי צרחות בסגנון:
'אתה הורס לנו את העיתון. אתה מטורף, אתה מחבל'. אחרי שנתיים הבנתי שאין שום
כסף בעולם שמצדיק את מרחץ הדמים הזה. לא אשכח שהיה לנו ראיון ראשון עם בתו
של אלי כהן, המרגל מדמשק, ושמנו את אלי כהן התלוי על שער 'סופשבוע'. אני חושב
שאם לא חטפתי מכות מעפר נמרודי באותו שבוע, זה היה רק בגלל החשש שלו שהוא יפסיד
לי".
- איפה הבעיה להבנתך?
"התקווה האוטופית של 'מעריב' היא לקצר טווחים לכיוון 'ידיעות אחרונות' ולהגיע
לתפוצה ולכוח ההשפעה שלו. זה לא קרה בתקופתי, לא בתקופת קודמי, וזה לא נראה
לעין גם בעתיד. מדובר בפצע פתוח, מקור לתסכול של רבים. או שהמו"ל מקבל התקף
עצבים, או בגלל העורך. כל זמן שלא מגיע גאון ומוביל את המתקפה על הגבעה יש
גזרה מועדת לפורענות. יש בעיה נוספת, והיא שהעיתונים איחרו באופן דרמטי עד
פתטי להבין מה הם צריכים לעשות מול ערוץ 2 ומול האינטרנט".
- מדוע?
"הסגידה הבלתי פוסקת של העיתונים בכלל ו'מעריב' בפרט לגיבורי ערוץ 2 ולגיבורי
הטלוויזיה, הקרב הנואש הזה מדי שבוע על מי יזכה לראיין את הטמבל הבא שמעלה
תוכנית, צבעו את העיתונים בצבעים מאוד רעים. למה לקרוא ארבעה פרופילים בשנה
על על צביקה הדר? מדוע להציג מחדש את האינטלקטואל התורן, המפסיק לעשן הסדרתי
או את הדוגמנית הדדנית?
העיתונים, לא רק שלא פתחו ערוצים חדשים, הם ניזונים מהיד המזוהמת הזו ואוכלים
מתוכה, ועוד רבים ביניהם ומקלקלים אחד לשני. בשם אותו רעיון עלתה תפיסה חדשה,
שלא נהניתי ממנה ככותב וסבלתי ממנה גם כעורך, הטוענת שהמילה הכתובה, באשר היא,
איננה מעניינת יותר. בכל ימיי כעורך נהגתי לקיים שיחות עם הכותבים על הטקסט,
על תוכנו, מה צריך להיות בו. אותי אביב הברון שאל כמה מילים אני הולך לכתוב.
הוא הסביר לי שיש שני פורמטים - האם האמירה שיש לי תיכנס בפורמט הקטן או הגדול.
מפיקות מציפות אותך בטלפונים ושואלות מתי הטקסט מגיע, כיצד לצלם ואם אני יכול
להקדים את הדד-ליין. אף אחד לא שאל אותי על הטקסט שכתבתי. העורך החדש, שלו
אני מאחל הצלחה רבה, עתיד לגלות - אי שם אחרי הגיליון החמישי או לקראת החגים
- שאין לו עם מי לעשות עיתון, שאין כותב אחד שיכול להגיש 4,000 מילה שכתובות
היטב. הם אינם".
עד כמה גדולה השפעתו של נמרודי על מצב? שאלה טובה. "עפר נמרודי מעורב מאוד",
לטענת עורך במיל'. "זה לא נכון להציג את זה רק כדנקנר. המינויים של עפר החזיקו
הרבה שנים. הוא מינה בעצמו עורכים אחרים שכיהנו בתפקידים שונים ב'מעריב' לתקופות
ארוכות. מהבחינה הזו לא נכון להציג את זה כך".
- ובכל זאת, להבנתך, למה הדינמיות הגדולה הזו?
"עבודה לא נכונה. דנקנר משכנע את עפר למה כדאי דווקא את הבן אדם המסוים הזה
באותו רגע. ממונים אנשים שאין להם הכלים המקצועיים לטפל במוסף. זה לא קשור
לגיל. הבעיה היא איך עובדים עם מישהו שאין לו ידע מקצועי מספיק. זה עושה בעיות
איומות. דבר בעייתי נוסף הוא התקציב. אין שם מספיק כסף בשביל לעשות עיתון טוב.
העורך מועד ליפול. הברון הוא עורך מעולה בכישוריו המקצועיים, אבל לפי דעתי,
באינסטיקנט, מה שהכריע אותו הוא שכל אחד רוצה לדחוף את האף. זכותו של דנקנר
כעורך לקבוע, אבל בכל פעם מנסים קו אחר, בלי ידע מקצועי. התוצאה יוצאת פחות
ופחות טובה. יש תהליכים בינלאומיים, גלובליים, של עניין פוחת ופוחת של הקוראים
בעיתונות כתובה. כשהעיתון הכללי פחות טוב, הצירוף הכללי הוא קטלני. חוסר השקט
מלמד על חוסר רצינות מקצועית בעריכת העיתון בכלל. זה מה שעשה את זה. אם משווים
ל'הארץ', רוגל אלפר קיבל תגובות איומות. היה קמפיין עצום נגד רוגל, אבל עברה
שנה וחצי ועמוס שוקן לא מיהר להעיף אותו. עובדה שהוא עדיין העורך. ב'מעריב'
לא נותנים לדעתי מספיק זמן להתגלח על התפקיד. אם אתה כבר מהמר על מישהו, למה
לא לתת לו את הצ'אנס עד הסוף? עריכה זה מקצוע. זה גם כישרון בסיסי, או נלמד,
אבל בבסיס אתה צריך ידע. אבי זילברברג עובד היום במערכת 'עובדה', גם רון לשם
בטלוויזיה. אם הוא כזה גאון, איך נותנים לו ללכת? 'סופשבוע' סובל מזה שהוא
מספר שתיים. במקום לסלול את דרכו הייחודית ולמצוא אהבה אצל הקהל, הוא מחפש
להיות 'ידיעות אחרונות', וזה לא עובד. בגלל זה הם נחבטים כל הזמן".
0 שמעון אלקבץ, עיתונאי ועורך ששימש במשך שבע שנים סמנכ"ל "מעריב" ובין שאר
תפקידיו שימש עוזרו האישי של עפר נמרודי, הוא היום נציג בעלים של שלוש תחנות
רדיו אזוריות בישראל. אלקבץ מסתכל על הסיטואציה ב"סופשבוע" מפרספקטיבה אחרת:
"המעורבות של עפר נמרודי היא לא כזו גדולה כמו שתופסים אותה. הוא אמנם מודע
להכול, אבל הראייה שלו היא הרבה יותר כללית. הוא ניזון מהעורך הראשי. בגדול,
אני לא מוצא בעייתיות מסוימת בתחלופה הרבה. יש שינויים גם במקומות אחרים. יכול
להיות שהתפיסה צריכה להיות שונה: לראות כמה אנשים מוכשרים מתקדמים מהמקומונים
לתפקידים חשובים בעיתון. באופן כללי, ואת זה חשוב להבין, נקודת המבט השבלולית
של עיתונאים על עצמם ועל מקום עבודתם מאפיינת רק אותם. את הציבור הרחב זה לא
באמת מעניין. חשוב שיהיה מוצר טוב, ראוי, איכותי ככל שרק אפשר, אבל מה הבעיה
בשינויים?"
- אתה לא חושב שזו ראייה בעייתית? בסופו של דבר, "סופשבוע" איננו עוד עיתון.
לפחות על הנייר.
"נכון. צריך לשאוף למינוי הכי טוב, הכי איכותי באותו רגע נתון. אבל שוב, הבחינה
היא הרבה יותר רחבה, וכוללת גם אלמנטים אחרים. אינני חושב שהתחלופה הרבה היא
בעיה. ממש לא".
עורך לשעבר: "אני חושב שדנקנר ונמרודי רוצים לראות ב'סופשבוע' את חדשות הבידור,
גישה מחויכת ומבדרת. אין בזה רע, אבל צריך שבמוסף יהיה תמהיל נכון. סיום דרכי
נבע בדיוק מהסיבות האלה. אחת ההבעיות היא כתבות יחצ"נות. אני באתי ואמרתי שבגלל
שיש לנו נחיתות של תפוצה לא באים אלינו אוטומטית. הגישה שלי היתה שאנחנו צריכים
להילחם בזה, ולא להגיד, אנחנו העיתון השני ואנחנו נקבל בהכנעה שכל כתבות היחצ"נות
מגיעות ל'7 ימים'. נביא את הסיפורים המקוריים וגם לעתים נתחרה. נמצא זווית
אחרת ונקדים את פסטיבל היחצ"נות המתוכנן. התאבדנו על כל סיפור וסיפור".
עורך אחר: "היתה תקופה שזה היה עסק כלכלי והיתה תחרות אמיתית, אבל מהרגע שנמרודי
השתחרר מהכלא הוא זה שבפועל עורך את המגזין. הוא לא הכחיש זאת".
עורך "סופשבוע" היוצא, אביב הברון, הסתפק בתגובה לקונית: "אני מעדיף שלא להשתתף
במשחק הזה. את התשובות לסיום דרכי ב'מעריב' אתה מוזמן לנחש בעצמך. אין לי שום
סיבה להתבייש בתוצאות שהשיג 'סופשבוע' בתקופה שבה כיהנתי כעורכו, ואני מאחל
הצלחה רבה למחליף".
כתבות
ני"ע
