מלחמת השחרור

השבוע חתמו חברי מערכת עיתון "תזה", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, ואני ביניהם, על מכתב מחאה תחת הכותרת "רוצים עיתון ולא ביטאון". המכתב מופנה אל המו"ל של העיתון - אגודת הסטודנטים - ודורש רפורמות בניהול העיתון. בפועל עצרנו את העבודה על כל הכתבות שעמלנו עליהן לקראת הגיליון הרביעי השנה, והכרזנו על שביתה.

המשבר פרץ לפני כשבועיים בגלל עימות בין גיא קלנר, מנכ"ל חברת נ.כ.ס, חברת הבת הכלכלית של אגודת הסטודנטים המפיקה את העיתון, ובין עורכי העיתון. הוויכוח, שנסב על עניין מינורי יחסית של מתן קרדיט לעיתון בהודעה לעיתונות שהעביר קלנר, היה כניצוץ על חבית דינמיט. לפתע התפרצו החוצה בבת אחת חיכוכים מתמידים בין עורכי העיתון לאגודת הסטודנטים וחברת נ.כ.ס.

הקש האחרון הזה יצר תגובת שרשרת שסחפה אחריה את חברי המערכת לכדור שלג מתגלגל של מחאה. אני, ככתב בעיתון, זוכר מישיבת המערכת הראשונה שלי שהעורכים היססו להודות שפרסום של כתבות תחקיר ביקורתיות על אגודת הסטודנטים עלול להיתקל בקשיים. היה ברור שאין זה אפיק שכדאי להשקיע בו מאמצים רבים - כמו נמתח קו שהגדיר מה מחוץ לתחום. על כן אין זה פלא שמיד כששמעתי ככתב על הכרזת השביתה מול אגודת הסטודנטים קפצתי על כרכרת המאבק.

שביתת עיתונאים היא אירוע יוצא דופן. אין ספק שיותר מכל ציבור אחר, פובליציסטים ועיתונאים מוכיחים על בשרם את אמרת הרחוב השחוקה ש"פראיירים לא מתים - הם רק מתחלפים". לעתים מתמיה כיצד הציבור הזה, שנלחם ללא הפסק למען תישמע זעקתם של אחרים, אינו יודע להילחם על זכויותיו שלו. אנחנו נכתוב ללא תנאים, תמורת שכר מבזה או אפילו בהיעדרו, ולו רק יתנוסס שמנו מעל דפי מקומון זעיר בינות לעמודים עמוסים לעייפה בפרסומות. כלבי השמירה המורעבים של הדמוקרטיה לא הולכים לישון ובטח שלא לשבות. על כן מה הפלא שאפילו באיטליה, ארץ מולדתן של השביתות, הורמו גבות כשהכריז איגוד העיתונאים על שביתה לפני שנתיים. גם שם לא היה זה מאבק עובדים טיפוסי על תלושי משכורות וקצבאות, אלא מאבק על עצם קיומו של חופש הביטוי במדינה שהפכה למקרה קיצון של דילמות הון ושלטון. סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה השנוי במחלוקת, החולש על שישה מתוך שבעה ערוצי טלוויזיה במדינה, ממחיש את הסכנות הטמונות במקום המפגש של שלטון ותקשורת המונים.

גם בארץ נשמעים קולות דומים כלפי ההגמוניה המצומצמת השולטת בתקשורת. אני רוצה להאמין שקריאתנו לבדק בית של חופש העיתונות תצא מחוץ לשערי הקמפוס. מאבקם של שומרי החופש אל מול תכתיבי חובש הכתר הוא אתוס המעלה מיד אסוציאציות על גיליוטינות ובסטיליה, אבל בעצם מאבקם של עיתונאים על זכותנו לדעת הוא גלגולו המודרני של הסיפור הישן נושן הזה.

דון קיחוטה איש "תזה"

אני מעולם לא ציפיתי למצוא את עצמי במאבק חזיתי בטחנות הרוח של הממסד. האמנתי, ועודני מאמין, בכוחה של המילה הכתובה לזעזע את המפלצת הביורוקרטית ולחדור ללבבות. אלא שעיתונאים צעירים בעיתוני הסטודנטים בארץ מגלים שהם עומדים במצב הדומה לזה של עיתונאי איטלקי. אגודות הסטודנטים המוציאות לאור את העיתונים הללו הן בו זמנית גם חובש הכתר וגם בעל המונופול התקשורתי בקמפוס.

כנציגות הסטודנטים מקבלות אגודות הסטודנטים מההנהלה את השליטה על פרסום בשטח האוניברסיטה. זהו מבנה ארגוני המוביל לתוצאה ידועה מראש. כך הופכים בפועל עיתוני הסטודנטים לביטאונים של האגודות ומחמיצים את הפוטנציאל האדיר הטמון בהם. אין ספק שכישרון לא חסר שם. בקרב בוגרי "פי האתון", למשל, עיתון הסטודנטים המיתולוגי של האוניברסיטה העברית, מצויים כישרונות לרוב כגון חנוך לוין, ב' מיכאל, אפרים סידון וחנוך מרמרי. מדובר באנשים צעירים שחולמים לשנות את העולם. במערכת עיתון סטודנטים אפשר להריח את התמימות ואת האידאלים באוויר, לחוש אותם.

אנחנו כותבים תמורת שכר סמלי, אם בכלל, מפספסים מבחנים כדי להספיק לדד-ליין, ולא פעם מנפקים לעיתונות הארצית חשיפות מקוריות מנבכי מגדל השן. בלי ציניות, ועם אמונה בוערת, נדבר על זכות הציבור לדעת ועל הדרך ללבו של הסטודנט האדיש. נאמין במטרה ובאידאלים. כך גם פתחנו, חברי מערכת עיתון "תזה" של אוניברסיטת תל אביב, במאבק ראשון מסוגו בארץ על חופש עיתונאי, חופש ביטוי ועתיד העיתונות בארץ, כל זאת עם הרבה אידאלים על הגב - שיהיו צידה לדרך.

פונקציונריזם

במערכת נשמעות טענות על מכבש של לחצים המופעלים על עורכי העיתון מטעם אנשי אגודת הסטודנטים לשינוי תכנים ולקידום תדמיתה של האגודה. במערכת העיתון הצטבר מטען של מרמור על לחצים מצד דוברת האגודה להחדרת שמו של יו"ר אגודת הסטודנטים, בועז טופורובסקי, לכתבות ועל שינויים שנעשו בכתבות תחקיר לאחר העריכה הסופית. הטענות על התערבות בתוכני העיתון הן לא חדשות. טרוניות דומות בדבר צנזורה, התערבות בתכנים ולחצים מטעם אגודת הסטודנטים נשמעו גם כשפוטר יובל יועז, עורך עבר של "תזה", לאחר חודשים ספורים בלבד בתפקיד.

יועז אמר לשבועון "העיר" שהעילה לפיטוריו היתה אי ההסכמה שלו להיכנע לתכתיבים של אגודת הסטודנטים. "החומרים בעיתון עוברים תחת עיניהם הבוחנות של פונקציונרים באגודת הסטודנטים לפני פרסומם", סיפר יועז. "הבקשות מהאגודה היו בדרך כלל ברמה של אזכור שם של ראש מחלקה כזה או אחר... במקרה אחר נאסר עליי לכתוב במאמרי המערכת ביקורת על אגודת הסטודנטים. פסקאות שלמות שכתבתי במאמר מסוים באותו גיליון נמחקו".

מה מזיק קצת סלסה?

עורכים קודמים עזבו גם הם לאחר זמן קצר ועל רקע דומה. ב-1999 התפטר עמית אדלר לאחר שיו"ר האגודה דאז פסל גיליון שלם בעריכתו שהוקדש לסקס. שנתיים לאחר מכן, ב-2001, התפטר ליאור וייץ, לטענתו במחאה על דרישת אגודת הסטודנטים לשרבב את שמו של מועדון בבעלותה לכתבה שעסקה בריקודי סלסה. דבי קאופמן היתה עורכת נוספת, עיתונאית ותיקה, שפוטרה בשנת 2002, גם היא כעבור חודשים ספורים בכיסא העורך בנסיבות דומות.

אנחנו כסטודנטים עוד לא הגענו לרגע בחיים שמצריך פשרה אידאולוגית מצידנו למען פת לחמנו. אין לנו עוד משפחה לפרנס או משכנתא לשלם. אנחנו יוצאים למאבק הזה מתוך אהבה ואמונה בעיתונות שאינה מטעם. אנחנו אידאליסטים אבל לא נאיבים, ברור לנו שאנחנו בני חילוף, כולנו, אבל יש לנו אידאלים שאי אפשר לקנות. אם ירצו, יוכלו מנהיגי הסטודנטים באגודה להקים עיתון חלופי, שיתנהל לפי ראות עיניהם - אין ספק בכך. אבל מבחינתנו אין סיבה להיות חלק מעיתון שכזה. לאיש מאיתנו אין אינטרס להרוויח במאבק הזה משהו אישי. כולנו תמיד כתבנו אך ורק מתוך תשוקה ורצון לתרום לציבור הסטודנטים, ולהתעלות מעל האדישות האופפת את החיים הסטודנטיאליים. אנחנו רואים בנעשה בקמפוס מיקרוקוסמוס של התרבות כולה. מיקרו עם נגיעה והשפעה ישירה על המאקרו. אחרי ככלות הכול, בעיות אתיות מסוג זה צצות גם בתאגידי התקשורת הארציים של מוזס, פישמן, נמרודי ושוקן.

בכלל, מאז ניסח ג'ון סטיוארט מיל את עקרונות היסוד לחופש הביטוי, נראה היום שאפילו בעולם המערבי לא יכולים הרעיונות האציליים האלו אל מול בעלי השררה. בעל המאה נותר בעל הדעה.

אלא שבעל המאה בשטח הקמפוס הוא גוף ציבורי האמון על אינטרס הסטודנטים, מוסד ללא כוונת רווח. אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב מקבלת, כחלק ניכר מתקציבה, נתח משמעותי מדמי הרווחה שמשלמים הסטודנטים. את נציגיה בוחרים ציבור הסטודנטים, והם מופקדים על אמונו. לכן לדעתנו יש טעם לפגם במצב שעיתון השייך לסטודנטים מתנהל ללא דין וחשבון לציבור זה, ללא כל מגבלות על התערבות בשיקולי העריכה. במצב הקיים מינוי עורך והתערבות בתכנים פתוחים להשפעת בעלי אינטרס כזה או אחר, ואלו כמובן מצויים בשפע. באופן תמוה, עצם קיומו ומעמדו של עיתון סטודנטים אינו מוגדר או מעוגן כלל בתקנוני אגודת הסטודנטים או האוניברסיטה, ועל כן תלוי תמיד בסימן שאלה.

בעולם הרחב עיתוני סטודנטים משמשים מקור לגאווה. מעמדם העצמאי מעוגן בחוקת האוניברסיטה והם ידועים כמופת של חופש ביטוי. עיתון "ורסיטי" הוותיק, של אוניברסיטת קיימברידג', הוא דוגמה לעיתון החופשי מלחצים של איגודי הסטודנטים או הנהלת האוניברסיטה. העיתון מוגדר כעמותה ללא מטרות רווח, הוא מממן את עצמו מפרסומות ומעביר את רווחיו לצדקה.

"ורסיטי" זכה פעמים רבות בפרסי עיתונות, היה הראשון בעולם לדווח על פיצוח מבנה הדי.אן.איי על ידי ווטסון וקריק, והוציא משורותיו כמה מטובי העיתונאים של הבי.בי.סי וה"טיימס", דוגמת ג'רמי פקסמן ואנדרו גיליגאן, וגם סופרים מפורסמים כגון סילביה פלאת וזיידי סמית.

אפשר ללטוש עיניים בקנאה לעיתונים דוגמת "ורסיטי", אבל אין סיבה שהמצב לא יהיה דומה גם בעיתונות הסטודנטיאלית כאן. באוניברסיטת תל אביב לומדים כ-30 אלף סטודנטים, שהם כוח צרכני מבוקש בעיני כל מפרסם. עיתוני הסטודנטים לדורותיהם באוניברסיטה כיסו את עלות הוצאתם ואף נשאו רווח. לא נדרש מאף גורם פוליטי או בעל אינטרס אחר לממנם, ולכן אין סיבה כלכלית להתערבות גורמים כאלו בניהולם. אם הבריטים יכולים, גם אנחנו יכולים.

התנדבות

בארץ מערכת היחסים בין עיתוני סטודנטים ובין אגודות הסטודנטים המוציאות אותם לאור היא מורכבת ועדינה. יש עיתוני סטודנטים שהם ביטאון כמעט לכל דבר ועניין, עם דבר יו"ר האגודה בתחילתו וכתבות רבות מטעם האגודה. ואחרים הזוכים לחופש עריכתי מסוים, ומספר עמודים מוקצים בעיתון לדבר האגודה. נספחים אלו, שמוסיפות לעיתון מחלקות ההסברה באגודות, מציגים תמונה אידילית של המתרחש באגודות הסטודנטים ועמוסים בתמונות מחמיאות של ראשי האגודה. נראה שתמיד נעשית פשרה בין מערכות העיתונים לאגודות הסטודנטים. התוצאה הבלתי נמנעת, כמובן, היא זלזול של הסטודנטים בכתוב בעיתון. הצעד הראשון מסוגו בארץ שעשינו כמערכת העיתון - החרמת המצב הקיים - משדר אמונה שהאוניברסיטה מסוגלת לייצר תקדים עיתונאי ישראלי אם רק תדע לטפח בחוכמה את המשאבים האנושיים הנמצאים בה. עיתון שישמש קול לציבור הסטודנטים ויוכל לקחת חלק פעיל בהפיכת הסטודנט הישראלי ליותר ממדגרה לציונים. בשנים האחרונות החלה מגמה של מעורבות סטודנטיאלית בקהילה הסובבת את האקדמיה. יותר ויותר פרויקטים התנדבותיים לעזרה לשכבות מוחלשות צצים באוניברסיטאות, ואיתם מתגברת מודעות הסטודנט הממוצע לקורה מעבר למדשאות הקמפוס.

גם "תזה", כעיתון הסטודנטים, השתתף בטרנספורמציה הזו מאדישות לאכפתיות. כתבות על תנאי העסקתם הירודים של עובדי קבלן באוניברסיטה, על הידרדרות מערכת החינוך ועוד התפרסמו בדפיו בחודשים האחרונים. לא מעט אייטמים שפורסמו ב"תזה" נחטפו לעיתונות הארצית והמקומית. ולמרות זאת, כל עוד נתפס העיתון כביטאון שמעטה של שמועות אופף את ניהולו, אין הוא יכול לפרוץ קדימה ולקנות את אמונו של קהל הסטודנטים. חשוב לדעת שאף שאגודת הסטודנטים היא עמותה ציבורית שמחויבת לשקיפות מערכתית, מכיוון שהעיתון שייך רשמית לחברת נ.כ.ס, שאחראית על שיווקו ועל גיוס מפרסמים, אין ניהול העיתון מחויב לשקיפות דומה.

גילה גמליאל היתה שם

כחלק מהניסיונות לשנות את ניהול העיתון נפגשנו בשבוע שעבר, נציגי מערכת העיתון, עם יו"ר אגודת הסטודנטים בועז טופורובסקי. הפגישה התנהלה בגישורו של הפרופסור יואב אריאלי, דקאן הסטודנטים המפקח מתוקף תפקידו על התנהלותה של אגודת הסטודנטים. בפגישה, שנועדה להיות פגישת משא ומתן, לא הביע טופורובסקי הסכמה לפשרה עם עמדות מערכת העיתון.

עמדתו הסופית היתה שניהול העיתון ייוותר באותה מתכונת. הדיאלוג מול אגודת הסטודנטים עדיין נמשך, אבל למרבה הצער, ללא התקדמות של ממש. משמעות הדבר שמבחינת אגודת הסטודנטים את העיתון תוסיף לנהל חברת נ.כ.ס, בניהולו של גיא קלנר.

קלנר כיהן בעבר הלא רחוק גם הוא כיו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב וכיו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. כמו רבים מחברי הקואליציה באגודת הסטודנטים בתל אביב, הוא פעיל במפלגת העבודה. השאלה אם הפוליטיקה המפלגתית תורמת לפעילות אגודות הסטודנטים בארץ או פוגעת בה היא קושיה ישנה. ברור שיש קשר הדוק בין שתי המערכות, ורבים הפוליטיקאים יוצאי האגודות. די להזכיר את ישראל כץ, צחי הנגבי, לימור לבנת, חיים רמון, גילה גמליאל ואחרים. לאור זאת תמיד חוזרת ומועלית הטענה שלעיתוני הסטודנטים אג'נדה מפלגתית סמויה.

מערכת עיתון "תזה", רובה ככולה, החליטה לנטוש את העיתון במתכונתו הנוכחית. ייתכן שזהו צעד מחאה שיסתיים בקול ענות חלושה. ייתכן שהמאבק הזה כולו יישכח בתוך כמה חודשים. כולנו עמדנו וראינו מאבקים דומים של קבוצות חסרות גיבוי מערכתי שקמו ונפלו מול גופי הממסד. אבל אין זה עוד מאבק עובדים טיפוסי. אנחנו לא נאבקים על תלושי המשכורת שאין לנו. גם לא על הטבות שמעולם לא הובטחו לנו. זהו מאבק על עקרונות ועל אתיקה. כבר עכשיו מינו אגודת הסטודנטים וחברת נ.כ.ס לעיתון עורכת חדשה, והחלו בגיוס כתבים אחרים למערכת, באותו מבנה ניהולי ישן. בעקבות זאת הביעו לראשונה גורמים באוניברסיטת תל אביב נכונות לאפשר תחרות עיתונאית בשטח הקמפוס. הכנסה של עיתונות סטודנטים מסוג שונה. מערכת שלמה של עורכים, כתבים, סאטיריקנים ומבקרי תרבות העובדים בהתנדבות מוכנה למצוא לה בית חדש. אי אפשר להתעלם מחסרונו המורגש של עיתון סטודנטים עצמאי, בועט ואנטי ממסדי, הצומח מקרב הסטודנטים עצמם ועוסק בנושאים הקרובים ללבם, ומגדל את הדור הבא של עיתונאים מקוריים ולא שגרתיים. עיתון שכזה ישמש מקור לגאווה למוסד שיצמח בו. כמו בנושאים רבים, ראוי וצריך שהאקדמיה תוביל את הדרך. אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב הצמיחה מתוכה מאבקים גדולים שהדהדו בקמפוסים בארץ כולה ומחוצה להם, ועוררו סביבם מחלוקת רבה, כגון מאבק הסטודנטים של 1998 והמאבק להשכלה הגבוהה שפרץ בשנה שעברה. בימים אלו ממש קם ומתארגן מאבק הסטודנטים הבא המתיימר לצאת כנגד הפרטת האוניברסיטאות, כוונות להנחלת שכר לימוד דיפרנציאלי והקיצוץ בחוגי לימוד שאינם רווחיים. היום נוחלות אגודות הסטודנטים בוז רב בקרב הקהל שהן מייצגות. שיעור ההצבעה לאגודות אינו מגיע אפילו ל-20 אחוז השתתפות מקרב חברי האגודה. מן הראוי שהסטודנטים יקבלו מנה של התבוננות עצמית חריפה ונושכת. דיון שכזה יעזור להסיר את העמימות השוררת מאחורי התנהלות האגודות ומנהיגי הסטודנטים. הוא יפזר את מסך הערפל מעל האינטרסים והאינטריגות הפנימיות, ויסייע לקנות את אמון הסטודנטים מחדש במובילי דרכם. זהו אינטרס של הסטודנטים, אינטרס של האוניברסיטאות, ובעיקר אינטרס של אגודות הסטודנטים, אם רק ישכילו להבין את כוחה של עיתונות חופשית.