דיוקנאות מצוירים של פנים מעוותות מופיעים לכל אורך תולדות האמנות, החל בימי הפרעונים. בציוריהם של פיטר ברויגל והירונימוס בוש מתחילת המאה ה-16 ניתן כבר למצוא מאפיינים פיזיים מוגזמים המזכירים במשהו את סגנון הקריקטורה המודרנית. אך קריקטורות של ממש, כפי שאנו מבינים את משמעות המושג כיום, כלומר כדיוקן שעושה בגוזמה היתולית שימוש סאטירי, הופיעו לראשונה רק בסוף המאה ה-16, והתפתחו לאיטן במרכזים שונים של אירופה.
ככל שהתרופפו כללי הדיוק של הרנסנס התרחבה התופעה, תחילה כעיסוק צדדי של ציירים, ולבסוף כאמנות בפני עצמה. במחצית המאה ה-18 אוגדו בבריטניה עשרים וחמישה קריקטורות מאת אמנים שונים, אשר צוירו בעקבות ציורים נודעים. אחד הציירים, האיטלקי פייר לאונה גצי, היה ככל הנראה האמן הראשון שהתפרנס מציור קריקטורות בלבד, אך הוא עבד אך ורק לפי הזמנה של האנשים אותם צייר. בשנת 1760 כבר החלו להתפרסם באופן קבוע קריקטורות היתוליות של הבריטי ג'ורג' טאונסהד בכתבי-עת אנגליים, מלווים בכותרות שנונות. עם התפתחות טכנולוגיית הדפוס, והפנייה לקהלים רחבים יותר, הפכה הקריקטורה לכלי ביטוי ייחודי, אשר ניצל את המראה המשעשע שלו כדי להעביר מסרים שאסור היה לבטא במילים. הנה כמה דוגמאות מההיסטוריה הרחוקה והקרובה, שקדמו לאירועי הקריקטוריה הדנית של מוחמד.
שארל פיליפון, עיתונאי וקריקטוריסט צרפתי בן המאה ה-19, ייסד בשנת 1830 את המגזין "la caricature". בשנת 1831 כבר נתבע 16 פעם על פרסומיו, ואת מרבית 1832 בילה בבית הכלא. התובע הראשי היה גם זה שדיוקנו הופיע בקריקטורות הרגישות ביותר, המלך לואי פיליפ. פיליפון וחבריו למגזין היו הראשונים לצייר את לואי פיליפ כשפניו בצורת אגס, דימוי שנחרת בתודעת הצרפתים עד שלימים נודע המלך כ"אגס". פרט לעלבון הטמון בכך שפני אדם מזכירות בצורתן פרי, בצרפתית למילה "poire" משמעות נוספת - אדם לא מבריק במיוחד.
לאחר שהופיעה סדרה של קריקטורות אגסיות שכאלה פגה סבלנותו של המלך, ופיליפון מצא עצמו מול חבר מושבעים באשמת ביזיון המלוכה. להגנתו נטל פיסת נייר, צייר עליה קווי מתאר של אגס, ושאל את חבר המושבעים האם הם רואים בכך מעשה בגידה? לצד האגס צייר אגס נוסף, אלא שלזה הוסיף שרבוטים קלים בצדדיו וכמה קווים באמצעיתו, אשר ניחנו בדמיון מסוים לפנים שכל הנוכחים הכירו היטב. לבסוף צייר דיוקן מדויק של לואי פיליפ, עם הפאה המקורזלת ופאות הלחיים הייצוגיות. "רבותי המושבעים", סיכם פליפון את טיעוניו, "האם אשם אני שהפרצוף של הוד מלכותו דומה לאגס?" קו ההגנה לא עשה רושם על בית המשפט, שהרשיע את פילפון וגזר עליו קנס.
סקנדל נוסף שפיליפון היה מעורב בו נבע מקריקטורה שיצר עמיתו לעיתון, אונורה דומיה. בשנת 1831 צייר דומיה את המלך לואי פיליפ כגרגנטואה, בעקבות הענק האגדי מספרו המפורסם של פרנסואה רבלה. בקריקטורה נראה המלך מגודל עד עיוות, יושב על אסלה מפוארת, כשכבש ארוך בוקע מפיו. בצד אחד מצוירים פשוטי העם, הפורקים את כל רכושם עלי אדמות לסלסילות העושות את דרכן במעלה הכבש, ואילו בצדה השני של הקריקטורה נראים מקורביו של פיליפ, בני המעמדות העליונים, אוספים חוקים ותארי הכבוד היוצאים מאחוריו. מרגע שקריקטורה זו פורסמה היא חוללה סערה, המלך דרש להשמיד את אבן הליתוגרפיה ולהחרים את כל העותקים. דומיה נשלח לשישה חודשים בכלא ללא אפשרות חנינה ונגזר עליו קנס של 500 פרנק.
בארה"ב הביאה סדרת קריקטורות של תומאס נאסט להפלת וויליאם "הבוס" טוויד, פוליטיקאי מושחת ורב-עוצמה, אשר שלט ללא עוררין בפוליטיקה המקומית של העיר ניו-יורק משנת 1860 ואילך. שבוע אחר שבוע צייר נאסט קריקטורות חריפות נגד טוויד וחבורתו, ששדדו את קופת הציבור. באחת הקריקטורות הציג את טוויד וחבריו כנשרים אשר חיסלו את העיר ניו-יורק ואכלו את כל הבשר שהיה באוצר העירייה. באחרת צייר את חבורת טוויד במעגל כשכל אחד שואל את השני לאן נעלמו כספי הציבור. טווייד זעם על האיורים ומצוטט כמי שהתלונן: "תפסיקו לפרסם את התמונות הארורות האלה. לא אכפת לי מה העיתונים כותבים עלי, הבוחרים שלי לא יודעים לקרוא. אבל, לכל הרוחות, הם רואים את התמונות". לנאסט הוצע סכום של חצי מיליון דולרים כדי לעזוב את ניו-יורק לאירופה, אך הוא המשיך ביתר שאת. ואמנם, בבחירות שהתקיימו ב-1871 טוויד איבד את כוחו בקרב הציבור והודח ממשרתו. מאוחר יותר, כשברח ממאסר על עבירות השחיתות, זוהה על ידי חיילים מקסיקניים על פי אחת הקריקטורות שצייר תומאס נאסט.
המרוץ לנשיאות ארה"ב בשנת 1884 אופיין בהשמצות גסות. לגרובר קליבלנד, המועמד הדמוקרטי, התגלה בתזמון לא נוח ילד מחוץ לנישואין, ואילו ג'יימס בליין, המועמד הרפובליקני, רשם מכתב אישי לאיל הון שבסופו הבקשה לשרוף את הנייר לאחר הקריאה, מקרה שחיזק את הדעה כי בינו לבין בעלי הממון רקום קשר מגונה. ניו-יורק הסתמנה כמדינה המכרעת, ושישה ימים לפני מועד הבחירות בא בליין לעיר כדי לסעוד בחברת 180 מבכירי המשק של התקופה. יום לאחר מכן פורסמה לכול רוחבו של העמוד הראשי של ה"ניו יורק וורלד" (מו"ל: ג'וזף פוליצר) קריקטורה מאת וולט מקדוגל, תחת הכותרת "המשתה המלכותי של בלשאצר בליין ומלכי הממון", בהשראת הסיפור התנ"כי מספר דניאל. בקריקטורה נראה בליין מוקף אילי הון, יושב לשולחן אוכל עצום ועליו מיני מאכלים מפוארים דוגמת "מרק מונופול" ו"פודינג לובי". בקדמת השולחן משפחת קבצנים המבקשת נדבה, לא זוכה לתשומת ליבו. הקריקטורה הפכה לשיחת היום בעיר, כשמעבר לידיעה על עצם המפגש שאירע קיבעה את דמותו של בליין כמי שדואג לאינטרסים של העשירים בלבד. כעבור חמישה ימים נערכו הבחירות. המועמד הדמוקרטי קיבל במדינת ניו-יורק 1,149 קולות יותר מאשר בליין, וזכה בנשיאות.
טים בנסון, מייסד הגלריה לקריקטורות פוליטיות, סיפר השבוע ל"טיימס" הלונדוני כי ב-1925 צייר הקריקטוריסט הבריטי דייוויד לאו איור שכלל את הנביא מוחמד והכעיס לא מעט מוסלמים. בעקבות ניצחון נבחרת הקריקט הבריטית בתחרות יוקרתית, העניק לאו לכוכב המשחק, ג'ק הובס, מקום של כבוד ב"גלריית הידוענים החשובים בהיסטוריה". לצד דמות ענק של הובס צייר לאו את דמויותיהם של קולומבוס, צ'פלין, יוליוס קיסר, והנביא מוחמד, המביטים עליו בהשתאות. הקריקטורה עברה ללא שום תגובה מיוחדת באנגליה, אך לאחר שפורסמה גם בהודו גרמה לזעם רב בקרב קוראים מוסלמים. דיונים מיוחדים הוקדשו לנושא, ומחאה רשמית הובעה. בסופו של דבר הלהט גווע, אולי מפני שלא היה מי שיחזור וידפיס את הקריקטורה שוב ושוב.
אותו לאו מצא את עצמו כעבור כמה שנים במרכז תקרית דיפלומטית בין בריטניה לגרמניה הנאצית. לאו הקדיש קריקטורות למפלגה הנאצית החל משנות העשרים, אך לאחר שהמפלגה עלתה לשלטון הפכו הקריקטורות אישיות וחריפות יותר. שוב ושוב צייר את היטלר כחדל-אישים גמור ורודף כבוד אובססיבי. במפגש בין שר התעמולה גבלס לשר החוץ הבריטי מסר גבלס, כי היטלר נפגע מהביקורת עליו בעיתונות הבריטית, בייחוד מהקריקטורות, ובפרט מאלה שצייר לאו. שר החוץ הבריטי ניסה לשכנע את המו"ל של לאו לצנזר את הקריקטורות על היטלר, אך ללא הועיל. בלית ברירה נפגש שר החוץ עם לאו באופן אישי, תיאר בפניו את הזעם של היטלר בכל פעם שהוא נתקל בקריקטורות המציגות את דמותו באור משפיל, וביקש מהמאייר להמעיט בביקורת משום שזו פוגמת ביחסי המדינות ובסיכויים לשלום. לאו נענה בחוסר חשק, הפך את הביקורת לפחות אישית, כשבמקום לצייר את היטלר ומוסוליני יצר דמות משולבת בשם "מוסלר", והעמיד אותה מול חיצי ביקורתו. אך שלושה שבועות לאחר מכן היטלר סיפח את אוסטריה ולאו חזר לסורו. בתום המלחמה הסתבר שלאו קנה לעצמו מקום של כבוד ברשימת המוות של הנאצים, ולו היו אלה כובשים את בריטניה היה מהראשונים לאבד את ראשו.
בשנת 2000 ערכה הליגה נגד השמצה מחקר על קריקטורות מערכתיות בעיתונות אמריקאית, ומצאה כי שני שליש מהן מאופיינות בקו פרו-ישראלי מובהק או אנטי-פלסטיני. אך מה לגבי היתר? לרוב הן מקוטלגות תחת "האנטישמיות החדשה" ומביאות לגל של מחאה ציבורית מצד אגודות קהילות ומדינות יהודיות כאחד. בספטמבר 1982, כמה ימים לאחר הטבח בסברה ושתילה, פרסם לסלי גיבארד קריקטורה ב"גרדיאן" הבריטי ובה נראה אריאל שרון מציץ מצריח טנק, המעוטר בשרידים של חגיגות ראש השנה העברי. לפני הטנק עומד בידיים פרושות ראש הממשלה מנחם בגין, ולמרגלותיהם מונחות ערימות של עשרות הרוגי הטבח. הכיתוב שבתחתית התמונה קורא "לא ידענו מה מתרחש". הסגנון הבוטה, והשימוש בטיעון המוכר ממשפטי נירנברג, גרר מהומה צפויה.
לעיתים למהומות אלה תוצאות מיידיות. מלקולם אוואנס, שאייר עבור ה"ניו-זילנד הראלד" במשך שבע שנים, פוטר לאחר שצייר קריקטורה ובה השוואה בין ההפרדה בישראל לאפרטהייד בדרום-אפריקה. במאי 2003 פרסם ה"שיקאגו טריביון" קריקטורה מאת דיק לוצ'ר ובה נראה הנשיא בוש מרצף בשטרות דולר גשר המתוח מעל התהום המזרח-תיכונית. בצד אחד של הגשר נמצא יהודי בעל מגן דוד בולט על מקטורנו (הוא דומה לאריאל שרון, רק עם אף נשרי בולט) ובצדו השני מחכה ערבי (הדומה לערפאת). בוש מניח את הכסף לרגלי היהודי, אשר מגיב במילים: "במחשבה שנייה, הדרך לשלום נראית מעט יותר אופטימית". המסר, כאילו ישראל מוכנה להתקדם לשלום רק ממניעים כלכליים, לא התקבל יפה בקרב הקהילה היהודית וגופים ציוניים. שיחות זעם הציפו את המערכת, מכתבי נאצה מילאו את תיבות הדואר האלקטרוניות. יחסי העבודה בין העיתון למאייר תמו, התנצלות פומבית ונרחבת מאת העורך האחראי פורסמה, ולאחריה התנצלות נוספת ומעמיקה יותר.
בינואר אותה שנה, יום לפני הבחירות בישראל ויומיים לאחר התקפה ישראלית בעזה, פרסם ה"אינדיפנדנט" הלונדוני קריקטורה מאת דייב בראון, ובה נראה אריאל שרון, עירום פרט למגן "הצבע ליכוד" המכסה את מבושיו, כשהוא נוגס בראשו של תינוק פלסטיני ואומר: "מה יש? אף פעם לא ראית פוליטיקאי מנשק תינוקות?" ברקע מסוקי אפאצ'י מפציצים את בתי המגורים שתחתיהם וקוראים אף הם "הצבע ליכוד". מאות מכתבי נאצה נשלחו, אך העיתון סירב להתנצל, ואף פרסם את הקריקטורה מחדש, על פני עמוד שלם. המהומה הגדולה רק עזרה לקריקטורה לזכות בפרס הראשון של האגודה לקריקטורה פוליטית בבריטניה. "
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.