"להתייחס אל רוכבי האופניים כאל נהגים לכל דבר"

"בארץ אמנם יש תשתית חקיקתית לקידום נושא האופניים, אך אין בכך די. יש צורך דחוף לעדכן חקיקה זו ולהתחיל להתייחס אל רוכבי האופניים כאל נהגים לכל דבר". כך קובעת העבודה "היבטים משפטיים של רכיבה באופניים - השוואה בין המצב בארץ ובקליפורניה". את העבודה כתבו מנהלת פרויקטים בארגון ידידי כדור הארץ, תמר קינן, מהנדס התנועה, דוד זוהר ומהנדסת תשתיות בחברת פארטו, דורית בר.

כותבי העבודה קוראים לפעול לעדכון תקנות הבטיחות, ולהטיל על הרשויות להסדיר תשתיות נאותות לשימוש באופניים ככלי תחבורה מן המניין. עוד הם קוראים לפעול למען חקיקה והקצאת משאבים לחינוך לשימוש באופניים והפיכתם לכלי תחבורה.

כותבי העבודה גם קוראים למתן תמריצים פיזיים וכספיים שיובילו למעבר משימוש ברכב פרטי לשימוש באופניים. קריאה זו באה לאור העלייה במספרם של רוכבי האופניים, אינטנסיביות השימוש, מצב התשתיות, העלייה במספרם של אופני השטח ולקחים מתאונות דרכים קשות המתרחשות בתדירות גבוהה.

עורכי העבודה קובעים, שהחקיקה אינה תכלית הכול, וכי משרד התחבורה, החשב הכללי במשרד האוצר, הרשויות המקומיות, אינם צריכים להמתין לחקיקה, וכי עליהם להתחיל לפעול כבר עתה בנושא זה.

עורכי העבודה קובעים, שלמרות שאין עוררים על יתרונותיהם של האופניים ככלי תחבורה זול, יעיל ושאינו גורם לזיהום הסביבה, חלק מהחוקים והתקנות העוסקים באופניים הם מיושנים, אינם רלוונטיים וברובם אינם נאכפים.

כך למשל, בפקודת התעבורה מוגדרים האופניים ככלי רכב, ובחלק מהרשויות קיים חוק עזר המחייב רישוי לאופניים. החקיקה הקליפורנית, לעומת זאת, מתייחסת אל האופניים כאל כלי רכב, וקובעת כי לכל אדם הרוכב על אופניים בכביש מהיר יש את כל הזכויות והוא כפוף לכל התנאים המתאימים לנהגים של כלי רכב אחרים.

המחויבויות של רוכב האופניים דומות לאלו של נהגים בכלי רכב ממונעים, כולל בדיקת רכיבה תחת השפעת סמים או אלכוהול. תקנות הבטיחות קובעות שגובה הכידון יהיה מתחת לגובה הכתפיים; הרוכב יהיה מסוגל לשלוח לפחות רגל אחת אל הקרקע; יש תקנות מחייבות שימוש בתאורה ובמחזירי אור כך שתהיה לרוכב ניראות מקסימלית בעת נסיעה בחושך. קיימת חובה למכור יחד עם אופניים פריטים כגון מחזיר אור אחורי, מחזירי אור על הדוושות, ופריטים נוספים שיגנו על בטיחות הרוכב. המחוקק מתייחס לסוגיה של פערי מהירות הנסיעה בין רכב ממונע לאופניים, ומסדיר הוראות לרוכב האופניים, כיצד עליו לנהוג במקרה בו מהירות נסיעתו נמוכה ממהירות התנועה.

למרות הסדרת התנועה של רוכבי האופניים בדרכים המהירות, רשאיות הרשויות המקומיות לסלול מסלול אופניים נפרד בכביש ראשי. בכל מקום שבו נסלל שביל אופניים על כביש, כל אדם הרוכב על אופניים במהירות נמוכה ממהירות התנועה הנעה באותו הכיוון, ירכב במסלול לאופניים. הרוכב הקליפורני מחויב, להשתמש באמצעי בטיחות אישיים כגון קסדה, שתעמוד בתקן הבטיחות הפדרלי. גם כאן חלה מחויבות על מוכר הקסדות לרוכבים, בנוגע לתקינות הקסדות.

תקנה חשובה קובעת, שלא כל הקנסות שישולמו ע"י פורעי החוק יגיעו לקופת הממשלה הפדרלית, 22.5% מהסכום יופקד בחשבון מיוחד במחלקה לבריאות לשימוש לחינוך בטיחות באופניים ולקניית קסדות לילדים מתחת לגיל 18.

הדמיון המהותי בין החקיקה בישראל ובקליפורניה הוא בהתערבות המחוקק ביחס לבטיחות הנוסע, כולל התייחסות ספציפית לבטיחות הכלי, והנחיות השימוש בו.

דמיון נוסף הוא במתן החופש לרשויות המקומיות להוסיף חוקי עזר שיסדירו רישום, רישיונות וסוגיות נוספות. כמו כן, ישנה התייחסות המחוקק בשני המקרים להתנהלות בשבילי האופניים הייעודיים. נקודה זו מהווה בסיס חוקי לקידומם של שבילי אופניים בעיר ומחוצה לה.

נקודה בעייתית החסרה בשתי המדינות הוא עידוד השימוש באופניים ככלי תחבורה. כך למשל, שתי המדינות אינן יוצרות תמריצים להתקנת מקומות חנייה לאופניים; המדינות אינן מעודדות התקנת מקלחות בבנייני משרדים, שיעודדו את העובדים להגיע לעבודה על אופניים.

בנוסף, המדינה, שהיא המעסיק הגדול ביותר במשק, אינה מתייחסת לאופניים כאל כלי תחבורה לצורך החזרי הוצאות.

יש גם שוני בין שתי המדינות. כך למשל, בארץ רוכבי האופניים אינם רשאים להשתמש בדרכים מהירות ובקליפורניה כן. הדבר מלמד על כך שבקליפורניה האופניים נחשבים לכלי רכב מן המניין ואילו בישראל האופניים משמשים יותר ככלי פנאי, או לפחות נתפסים ככאלה. כך למשל, חברת כביש חוצה ישראל אוסרת על רכיבת אופניים בכביש 6, ופקחיה מורידים מהכביש רוכבים מזדמנים.