קרית מוצקין: ביהמ"ש חייב את העירייה להשיב הוצאות פיתוח שגבתה כדמי ניהול

בשנת 1996 שווקו מינהל מקרקעי ישראל ועיריית קרית מוצקין מגרשים לשם בניית 105 דירות בשכונה. הזוכים במגרשים חתמו הסכם לפיתוח המקרקעין עם המינהל, ו"חוזה ביצוע תשתית" עם העירייה. סכומי הוצאות הפיתוח למגרשים נעו בין 90-149 אלף שקל.

לצורך פיתוח המתחם, התקשרה העירייה עם קבלן מפתח שהתחייב לבצע את כלל עבודות הפיתוח במתחם, לרבות סלילת כבישים ומדרכות וביצוע כל מערכות התשתית, במצב סופי ומוכן לשימוש של העירייה. במסגרת חוזה התשתית התחייבה העירייה לבצע את עבודות פיתוח התשתית בתוך מתחם הפרויקט.

התובעים טוענים, כי בשלב מסוים התברר להם כי אין התאמה בין הסכומים שנדרשו לשלם לטובת פיתוח התשתית בפרויקט, עפ"י הקבוע בחוזה התשתית, ובין הסכומים שהוצאו לשם כך ע"י העירייה בפועל.

העירייה טענה, כי פעלה בפרויקט כקבלן ראשי, תוך שהיא מבצעת במסגרת זו עבודות החורגות מחובותיה כרשות מקומית ותוך שהיא מפעילה קבלני משנה לביצוע עבודות הפיתוח. ועוד, כי משקיבלה מהמינהל את ביצוע עבודות הפיתוח בפרויקט כקבלן מבצע של עבודות הפיתוח, הרי שהיא זכאית לתשלום הוצאות התקורה שהיא הוציאה לפחות בשיעור המשולם לקבלן מבצע, וכן היא רשאית להפיק רווחים מעבודות הפיתוח הנוספות שאינן עפ"י חוק העזר, אשר לא נעשו בתפקידה כרשות מקומית אלא בכובעה כקבלן הראשי בפרויקט.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נגעה לפרשנות חוזה הפיתוח, ובכלל זה לשאלה האם הוצאות הפיתוח שהיה על התובעים לשלם נועדו עבור פיתוח הפרויקט בלבד, או גם עבור היטלים ואגרות הפיתוח על-פי דין (תשתיות על), כאשר הסכום שהתובעים נדרשו לשלם עפ"י החוזה היה גדול בערך פי 1.5 מהסכום שהם היו נדרשים לשלם לו העירייה היתה מחייבת אותם באגרות והיטלים על-פי חוקי העזר, ולא על-פי הסכם.

השופט קבע, כי במסגרת חוזה התשתית שנחתם לא היה כל אזכור לסכומים המגיעים לרשות המקומית עבור תשתיות על, וכי הרשות המקומית מחויבת לכך שהסכום שהיא גובה על-פי החוזה יהיה תואם להתחייבותה החוזית כלפי בעל הקרקע.

עוד קבע השופט, כי התובעים הוכיחו עילת תביעה כנגד העירייה במישור של דיני עשיית עושר ולא במשפט, כיוון שבמקרה זה ניתן לקבוע שהתובעים לא היו חייבים בהוצאות תשתיות העל, מהם נהנים כלל תושבי העיר. "הוצאות פיתוח אלה לא היו ייחודיות לפרויקט הנדון, והתובעים לא היו חייבים בעלותן, על-פי חוזה התשתית. בנסיבות העניין, העירייה צריכה היתה לשאת בעלותן, בין בדרך של מימון ההוצאות מתקציבה השוטף ובין בדרך של הטלתן על כלל תושבי היישוב או חלקם שהתגוררו באזור בו בוצעו עבודות הפיתוח.

"העירייה טענה בעניין זה כי היא רשאית להרוויח מעבודתה זו, ואולם הנני סבור כי אין העירייה זכאית לתשלום הוצאות תקורה בשיעור לו זכאי קבלן מבצע. נדמה כי טיעון זה של העירייה נועד לתמוך בדמי ניהול בסך של 1.35 מיליון שקל אותם תבעה ושילמה העירייה לעצמה. עיגון סמכויותיה החוקיות של העירייה בהסכם אינו יכול להקנות לה את הזכות להפיק רווחים כאשר מעצם הגדרתה כגוף ציבורי מלכ"רי, היא אינה רשאית להפיק רווחים מפיתוח העיר".

כאמור, השופט חייב את העירייה להשיב לתובעים כ-1.5 מיליון שקל, וכן בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה 75 אלף שקל.