בשנות ה-80 הרחוקות, כשישראלים בקושי נסעו לחו"ל, התמסד בארץ הדיבור הממורמר נגד עשירי מדינות ערב, שגרס כי "נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים". את ה"הוכחות" הביאו אלה שכן זכו למצוא את עצמם במדינה זרה, אנגליה למשל, וראו נשים עטויות רעלה מערב-הסעודית ומאמירויות הנפט בוחשות במדפים בהרודס ובהארווי ניקולס כאילו אין מחר, ולבסוף רוכשות עוד ארנק של גוצ'י.
הטרגדיה האופנתית שניצבה בפני הנשים הללו נותרה עלומה בעיני הישראלי המתוסכל והמציצן, שלא הצליח להבין למה הן לא קונות את כל מה שיש להארווי ניקולס להציע. אבל הן הסתפקו בארנק כי זה מה שהתאפשר להן. כל השאר היה אסור, וממילא נשאר חבוי מתחת לגלימות ולרעלה.
אלא שמאז השתנו דברים רבים, הן במערב והן במזרח. נשים מוסלמיות הפכו לקהל-יעד לגיטימי ועסיסי בעבור עולם האופנה המערבי. פתאום הלוק הצנוע, זה שמכסה טפחיים, נהיה משהו שמעצבים חושבים עליו כשהם יוצרים קולקציה. קמעונאים מהמערב משווקים ישירות לנשים מוסלמיות שמרניות. הם קלטו שהן מעוניינות באופנה בדיוק כמו נשים אחרות, ושבתור קבוצת אוכלוסייה שמונה 500 מיליון נפשות לפחות - שבערך מחצית ממנה נוהגת להתכסות באופן קבוע - הן פלח-שוק גדול ורווחי מאוד, שטרם נחשף.
מעצב-העל ג'ורג'יו ארמני הציג במהלך 2004 דגמים בהשראת כיסוי-הראש המוסלמי, וטען שלדעתו זה מראה אופנתי וקולי. מודעה של בית הרמס מאותה שנה הציגה שתי נשים בעלות לוק אקזוטי א-לה המזרח התיכון, כשהצעיפים האיקוניים של החברה כרוכים סביב ראשיהן בסגנון החיג'אב. ואילו בשלהי 2005 הציגה המעצבת הצרפתייה ג'ודית דורייז, שותפה במותג בשם ערבסק שממוקם בדובאי, את קולקציית החורף שלה, שכולה רעלות ושמלות לנשים מוסלמיות שמקפידות על לבוש מסורתי. דורייז הקפידה אומנם על הצבע המסורתי השחור בשמלות, אבל שברה אותו עם סרטי שיפון ועיטורים עשויים מאם-הפנינה.
האופנה המוסלמית הפכה לטרנד, ודוגמה טובה לכך מעניקות מקימות האתר האמריקני artizara.com, שמעידות על עצמן כי הן שואפות "להטמיע את יופיין של האמנות והתרבות המוסלמיות בבתים ברחבי העולם, כך שמראה צנוע ייחשב לאלגנטי ולמגניב". לפיכך הן מציעות למכירה מגוון פריטי לבוש ואביזרים עיצוביים לבית, כמו כדים ושולחנות, במראה אקזוטי שיש בו "טוויסט עכשווי".
באתר אחר, הפעם בריטי, thehijabshop.com, מנסים לשדל נשים לחשוב שצניעות היא מגניבה באמצעות איורים נאים המסבירים בשלבים כיצד לעטות נכון את צעיף הראש. האתר גם מציג את מרכולתה של המעצבת ההולנדית סינדי ואן דן ברמן, שעיצבה ארבעה כיסויי-ראש שונים במראה ספורטיבי, חלקם עשויים גם מחומרים שלא השתמשו בהם בעבר בהקשר כזה, כמו פליס.
החיג'אב, על-פי ואן דן ברמן, שואב את השראתו ממותגי ספורט מובילים כמו אדידס, נייקי ופומה, וייחודו בכך שאינו דורש ליפוף אלא נצמד לראש בעזרת גומי. החומרים הידידותיים למשתמשת, וההסתייעות בגומי, מאפשרים התנהלות נוחה יותר בעבור האישה עוטת החיג'אב, כשבמקרה זה המראה העדכני הוא עוד בונוס.
חיג'אב על המסלול
כדי להעריך את השינוי הגדול שעברו הנשים המוסלמיות, יש להבין מה בעצם כולל הלבוש המוסלמי המסורתי, ומדוע. במהלך ההיסטוריה, הגברים הם שכפו נורמות לבוש על נשים. הכפייה הייתה חלק ממסכת כוללת של שעבוד, שבמסגרתה הפכו נשים למי שתפקידן לשרת גברים ולספק את צורכיהם - דרגה אחת מתחת להם, בכל מובן והקשר.
ובכל זאת, הסתרת הנשים אינה מוכרת משחר ההיסטוריה, כפי שהסביר פרופ' דן עמיר באירוע של עמותת חופש, שנשא את הכותרת "בין העלה לרעלה - פרדוקס החופש בלבוש". במצרים הקדומה הן הופיעו באופן חופשי מחוץ לבית, ואפילו בחוקי חמורבי קשה למצוא איזושהי הגבלת לבוש על הנשים. כעבור כמה מאות שנים, בחוקי אשור בתחילת המאה ה-11 לפני הספירה, מופיעה כבר חובת עטיית רעלה על נשים היוצאות לרחוב. הסתרת האישה מזרים, פורדה בפרסית, הפכה כנראה לנורמה במסופוטמיה והתפשטה באזור.
האיסלאם אימץ את הפורדה הפרסית באופן הדרגתי. חובת כיסוי האישה נלמדה מפסוקים מסוימים בקוראן, ופסקה המצוטטת רבות כמקור לעניין זה היא "הנביא, קרא לנשותיך, בנותיך ונשות כל המאמינים האדוקים להתכסות היטב בבגדיהן. כך יאה יותר, כך יכירון ולא יעוללו להן כל רע" (מסורת החיג'אב 33, 59).
הפירוש המחמיר, הכולל את כיסוי הראש, השתלט בערך במאה העשירית. כך נקבעו שבעת הדיברות ללבוש האישה המוסלמית: אסור שייראה אף חלק מגופה, פרט לפנים ולכפות הידיים; הבגד שהיא לובשת חייב להיות רפוי, כך שלא יהיה ניתן להבחין בצורת גופה; בד הבגד חייב להיות עבה, כך שלא יהיה ניתן להבחין דרכו לא בצבע העור ולא בצללית הגוף; אסור שהבגד יבלוט בצבעו או בהידורו וימשוך תשומת-לב; אסור לאישה ללבוש בגדי גבר; אסור עליה ללבוש מלבוש כופרים; בגד האישה צריך להיות צנוע, אבל לא בלוי ומעורר רחמים.
חובת אי-ההיראות על-ידי זרים מוטלת על כל נערה ואישה מוסלמית. הרעלה (veil) היא חלק מהמושג הכללי חיג'אב - המתייחס למלבושים שונים, ובקוראן מובא במשמעות של הפרדה - ובשנים האחרונות היא הפכה לסוגיה מרכזית בשיח הפמיניסטי בעולם הערבי. אלה שיוצאות נגדה תופסות אותה כאמצעי דיכוי. אלה שמגנות עליה נעות בין הגישה המתנצלת שמתרצת את החיג'אב ככלי המיועד למנוע מתח מיני סביב האישה, וכך להגן עליה, לבין הגישה הכוחנית, הרואה את עטיית החיג'אב כאקט של הפגנת זהות וכוח, וכאמצעי המאפשר לנשים לקחת חלק פעיל במאבק המוסלמי כנגד התרבות המערבית המאיימת עליו.
כיוון שהחיג'אב הוא אחד מסימני-ההיכר הבולטים של הקנאות הדתית המוסלמית, הלוחמים נגדו הפכו אותו למטרה מועדפת להתקפה. התחיל בכך מוסטפה קמאל, הוא אתא טורק, במסע שלו בשנות ה-20 של המאה הקודמת לחילון טורקיה ולמודרניזציה שלה. הוא אסר בחוק את התרבוש על הגברים, והעביר צו האוסר על הנשים לבישת רעלה במוסדות ציבור. איסור זה נכפה על-ידי חוקים עירוניים, והוא תקף עד היום.
אחת מגיבורות התנועה האיסלאמית הטורקית היא מרוה קואקצ'י, מומחית מחשבים שנבחרה לפרלמנט הטורקי מטעם המפלגה האיסלאמית פזילאט באפריל 1999. קואקצ'י נכנסה לטקס ההשבעה עטויה בצעיף, ולמרות צעקות המחאה הרבות וקריאות הגנאי לעברה, סירבה להוראה לצאת מהאולם, והתיישבה במקומה.
מדינה מוסלמית אחרת המנסה ללכת בדרך הטורקית ולהילחם בפנאטיות הדתית היא תוניס. חביב בורגיבה החליט ללכת בדרכו של אתא טורק, וב-1986 אסר את החיג'אב במוסדות הציבוריים. ובכל זאת, טורקיה ותוניס הן עדיין תופעה חריגה בנוף המוסלמי - באיראן החומייניסטית נשים עודן מחויבות לעטות צ'אדור - שמלה ארוכה מאוד המכסה על כל הגוף - ברחוב.
גם באירופה החיג'אב אינו עניין שמעלימים ממנו עין. סערות ציבוריות רבות נקשרו כבר סביב האיסור לעטות אותו בבתי-ספר ציבוריים בצרפת, ובאוקטובר האחרון אף פסק בית-משפט צרפתי בעד האפשרות לקיים תצוגת אופנה מוסלמית שהציגה מלבושים מסורתיים, לאחר שמושל מונטרוי אסר עליה מלהתקיים רק חודש קודם לכן, בטענה שהיא "מעידה על קנאות ומהווה איום על האיחוד הלאומי".
עבאיה ב-10,000 דולר
גם נשים יהודיות שומרות מסורת יעידו שלא קל לשלב מראה חסוד עם קורטוב של סטייל, אבל נשים מוסלמיות מצויות בטבורה של מלחמה שחזיתותיה רבות: מי שרוצה לעטות חיג'אב עשויה למצוא עצמה נאבקת על הזכות הזו אל מול הרשויות (בין אם הן ערביות או אירופיות), ומי שאינה רוצה לעטות אותו תמצא עצמה מתמודדת עם מבטי גינוי, וירטואליים יותר או פחות, מצד שומרי המסורת.
הפתרון הוא בדרך-כלל השקעת המון אנרגיה, וגם סכומי כסף בלתי מבוטלים, בניסיון לפשר בין התפיסה הדתית שגורסת כי על הנשים המוסלמיות להתלבש בצניעות לבין התשוקה שלהן להיראות אופנתיות.
נשים רבות מפרשות את הרעיון שעומד מאחורי החיג'אב בליברליות: הן לובשות שמלות מיני של דיאן וון פירסטנברג מעל ג'ינס של ליווייס, או עוטות צעיפים שדומים יותר לכיסויי ראש בסגנון הראפרים. נשים אחרות משתמשות בצעיפים מבית-היוצר של דיור, הרמס, גוצ'י או דולצ'ה וגבאנה. אפילו השמלה המסורתית כבר לא שחורה וחסרת-צורה, אלא מגיעה במגוון גזרות, צבעים, דוגמאות וטקסטורות: צמודה או רחבה, במשי או בשיפון, עם חפתי פרווה, גדילים או אפילו רקומה בפאייטים ונוצות.
בדיוק למקום הזה כיוון בית-הכולבו היוקרתי נורדסטרום, כאשר ארגן לפני חודשים אחדים אירוע אופנה בווירג'יניה, שבו ניסה להציע לנשים מוסלמיות פרשנות הולמת לטרנדים הלוהטים, כך שיוכלו לשלב אותם בלבושן המסורתי. אלא שבמקרה הזה, השילוב בין אופנה לדת התגלה כבעייתי, כפי שמעידה אעסרה נומאני, מחברת הספר "עומדת לבד במכה: מאבקה של אישה אמריקנית למען נפש האיסלאם", שביקרה באירוע.
"בעוד שאישה אחת רכשה סוודר ארוך וכתום והלכה לדרכה, אחרות נשמעו רוטנות בתסכול", מספרת נומאני. "אישה אחת החליטה שחולצה שחורה ומנוקדת, שאותה בחנה, היא 'בלתי הולמת' מפני ששרווליה מכסים רק שלושה רבעים של הזרוע, ולא מגיעים עד לפרקים כנדרש. סטודנטית למשפטים התבאסה מחצאית שחורה של אן קליין, באורך השוק, וטענה שהיא 'קצרה מדי'. אישה צעירה ועוטת צעיף לא הצליחה למצוא חצאית בגזרת A שאין לה שסע. ואילו המוכרות בנורדסטרום מלמלו זו לזו שהקופות לא מצלצלות כפי שציפו. נראה שהמוסלמים עצמם, ששולטים בניואנסים ובדרישות של החיג'אב, יהיו אלה שיעשו את החיבור הנכון ביותר בינו לבין עולם האופנה העלית".
החיבור הזה, שעליו מדברת נומאני, כבר קורה בשטח: "נשות ערב", מגזין קנדי לנשים ערביות, העניק בנובמבר האחרון את חסותו בשנה השנייה ברציפות לתצוגת אופנה במונטריאול שהוצגו בה קפטנים (גלביות), שעוצבו על-ידי חמש מעצבות קנדיות וחמש ערביות. אורחת-הכבוד הייתה שרת ההגירה של קוויבק, ליז ת'ריו (Th*riault), שגם הצטלמה עם אחד הדגמים. בבוטיק היוקרתי Eve N Black, של מעצב-האופנה מדובאי מוחמד בחראמי, נמכרות עבאיות שמחירן 1,500-10,000 דולר, בליווי נעליים ותיקים תואמים. לקוחה שקונה ב-6,500 דולר ומעלה יכולה לקבל זכויות יוצרים על עיצוב עבאיה מיוחדת לה.
השינויים הללו בעולם האופנה המוסלמי אומנם הולכים ונטמעים, אבל עדיין זוכים לביקורת, כפי שמסבירה נומאני. "מובן מאליו שהמוסלמים הפוריטנים ביותר אומרים כי מלבושים ברוח החיג'אב לא יכולים להיות צעקניים ובוטים", היא אומרת. "הם אמורים להיות המקבילה המודרנית לשק מיוטה, ולא ז'קט מחויט היטב של אן קליין. הם אמורים להיות שחורים, ולא בצבעוניות טרנדית של פוקסיה או טורקיז.
"מטיפים מניו-ג'רזי ועד קליפורניה מדברים נגד נשים שמרכיב האופנתיות דומיננטי במראה החיג'אב שלהן. אתר מוסלמי שמרני חוזר על אחת התלונות הנפוצות ביותר: 'בכל יום אנחנו רואים את אחיותינו המוסלמיות מציגות בגאווה שמות וראשי-תיבות מעל גבי הבגדים שהן לובשות... מה הן מפרסמות? CD, YSL, D&G (כריסטיאן דיור, איב סן-לורן, דולצ'ה וגבאנה). כמה אירוני שלבוש כה צנוע, רק גלימה וצעיף, יזוהם על-ידי פרסום שמותיהם של כמה מהאנשים הכי חסרי-בושה וסוטים בעולם'".
דווקא המעצבים הערביים לא תמיד טורחים להרגיע את הדיסוננס הזה, ולפעמים הם אלה שמלבים אותו. הייתאם סבאח, בלוגר לבנוני, חלק בבלוג שלו חוויות משבוע האופנה בביירות, וסיפר על דגמים חושפניים במיוחד שהופיעו על המסלול, כמו שמלות שקופות באזור הישבן ומגלות טפח באזור החזה, שהוצגו על-ידי המעצב הלבנוני דני אטרש. "אולי זו דרכם של המעצבים הערבים להילחם בטרור. ככל שהבגד מצומצם יותר - כך יש פחות מקום להחביא חומרי נפץ", מעיר סבאח בסרקזם. "