נולד לרקוד (ולשחק, ולצלם, ולכתוב)

עכשיו הוא משתייך ללהקת תיאטרון "גשר", לפני זה רקד בלהקת בת שבע, אחרי שרקד ושיחק בלהקה צבאית. לפני זה חי עם המשפחה שלו. איפה ש"בחדר, אימא הייתה זאת שתלתה תמונות ואי אפשר היה להוריד אותן".

בין לבין נסע. לפריז נסע אחרי 3 שנים ב"בת שבע", שם נזכר שתמיד רצה להיות שחקן וחזר לארץ ומיד קיבל תפקיד ראשי וגדול עליו התחרו רבים בסרט "אהבה אסורה". ללונדון נסע ללמוד תיאטרון אחרי שהתפקיד בסרט הביא בעקבותיו תפקידים נוספים בסרטים ובסדרות טלוויזיה (פלורנטין) והסלבריטאיות נגסה בו והוא הרגיש שהוא נסחף ושוכח את הבמה.

יחזקאל לזרוב הוא גם צלם. הוא מצלם בעיקר משפחות על שפת הים של החוף המערבי המחבר בין תל אביב ליפו. "זה חוף ללא מציל" הוא אומר ומתכוון לומר משהו על שבריריותו של המוסד הזה שגם הוא סוג של להקה, אלא שבה דווקא קשה להכיר את נספחיה והקרבה הגדולה מאלצת אותך להתרחק. "יש בחוף, קוביות של ביוב ואנשים מכל הסוגים, יהודים, ערבים, ואתיופים, נשענים עליהם. אני מצלם אותם מרחוק ומהגב לא במצלמה דיגיטלית כי אני אוהב מגבלות". הוא הציג כבר בניו יורק ובשנה הבאה תהיה לו תערוכה בבית האמנים ולאהבת המגבלות שלו עוד נחזור.

יחזקאל לזרוב הוא גם כוריאוגרף ויש לו גם הצגת יחיד ששמה "חזי", אותה כתב וביים ובימים אלה הוא מביים הצגה לתיאטרונטו ומתחיל לאסוף חומרים למופע חדש, ששמו הזמני Heaven. "זה ידבר על הצורך הבסיסי לעזוב כדי ללכת למקום אחר. על כך שתמיד לא טוב במקום שבו אתה נמצא. על האמונה שחייב להיות איפה שהוא מקום יותר טוב", אומר יחזקאל.

הוא מאמין בטוטאליות ומגדיר את עצמו כאדם המרוכז בעצמו, שיש לו הרבה יראת כבוד למקצוע. "האמנות באה הרבה פעמים על חשבון דברים יותר חשובים בחיים. זה משהו שאני סוחב מגיל צעיר, הצורך להוכיח את עצמי". הוא זוכר את עצמו רוקד כבר בגן, מוצא אז בריקוד דרך ביטוי פיזית. "פיתחתי טוטאליות והתמכרות למקצוע מגיל 8, אז התחלתי לרקוד סטפס. הייתי ילד שרץ לכל החוגים האפשריים, זה עבד על התפר שבין האהבה לאמנות והבריחה מהמציאות. המקצוע שלי הוא מקצוע אכזרי שמבטל כל דבר, מישהו יכול למות ואני אעלה על הבמה".

טוב לו בתיאטרון "גשר". זה מקום שבו מצפים ממנו למקסימום, מה שמחבר אותו ונותן לו בית נוח שמתאים למבנה שלו. ב"גשר" יש לו גם זוגיות תיאטרלית מתמשכת וטובה עם אפרת בן צור, "זה עוד שלב בהעמקה המקצועית, היום אנחנו עולים לבמה ויש דינמיקה ובשניה אחת נוצר בינינו קשר. אנחנו חברים מהרגע שנכנסתי ללהקה".

עם אפרת שיחק בין השאר ב"חלום ליל קיץ", "אופרה בגרוש", "בשני קולות" ועכשיו ב"עניין של סגנון" שעלתה לאחרונה. ואיכשהו, בדרך משונה, נושק תפקידו של יחזקאל ב"עניין של סגנון" לחומרים בהם הוא מתעסק בהצגת היחיד שלו שנוסעת ומרחפת בין תחנות חייו.

רציתי להיות ילדה

" איש כל כך עסוק מה כל כך צעק לך מעברך שהיית צריך להעלות ערב משלך?

"צברתי הרבה חומרים. לא רציתי להראות מה אני יודע, אבל לפני שאני עובר לעבוד עם אנשים אחרים, רציתי להעלות מופע עם הרבה מחול ולעשות את זה לבדי. להבין ולברר את השפה שלי, לדעת מה יש לי מבחינה קונצפטואלית, להשתמש בעצמי ככלי בידי היוצר של עצמי".

" הצלחת לבטא משהו שעד אז לא אמרת על עצמך?

"הרבה אנשים באים אלי אחרי 'חזי' ואומרים לי 'איזה אומץ'. אני לא מרגיש שחשפתי משהו מיוחד. אני שומר על פרטיות. זה ערב של דימויים. אני מרמז רמזים שמוצגים לראווה בצורה פלקטית, בעצם הם מוסתרים. אני לא מסביר למה התעלפתי, אבל מספר שזה קרה כדי להציג חולשה. אני מספר שרציתי להיות ילדה, כדי לעורר שאלות".

" אבל אתה מספר שרצית להיות ילדה.

"כן. זה שיר נקמה על כל אלה שקראו לי הומו. סבלתי המון כשהייתי ילד רקדן, אנחנו מדברים על שנות ה-80. היו סטיגמות, הייתי בן יחיד בכל מקום שרקדתי. בערב היחיד שלי, בחרתי בשתי נשים שמייצגות חלקים שבי, רקדנית בטן שרוקדת איתי על הבמה ואמנית, ציירת, חולת מניה דיפרסיה המופיעה בסרט וידאו. בשתיהן בחרתי כי גם הן קורבנות שסובלות מסטיגמות. רקדנית בטן היא בעיני רבים בהכרח זונה. האישה המפתה והפרימיטיבית הזאת כביכול, מבטאת גם את המזרחיות שלי.

"הייתי ילד רזה ובהיר ולא חטפתי את זה בפנים. מצד שני קראו לי חזי, חצי בוכרי, חצי בולגרי כשהצד החזק במשפחה הוא הבוכרי. את ידידתי הציירת החולה, צירפתי כי מגיל 17 יש לי התייחסות למחלת נפש כאילו היא דבר נורמאלי ביותר. זה נושא שאני מתעסק בו ביומיום. זה הרי הכל עניין של מידה. אני כמו מעמיד את המחלה מול בני אדם, כאילו אומר, תראו את המשוגעת הזאת, כמה היא מביכה אתכם בשיגעון שלה. אני אוהב שהיא לובשת סוודר אדום שהוא אלמנט שחוזר על עצמו בהצגה ואני אוהב מה שהיא אומרת על משפחה. אני לא עושה דברים מתוך פרובוקציה, אני מעורר, זה תפקידו של אמן. יש בי ספקנות גדולה. רק הילדה שלי היא משהו מוחלט אצלי. הייתי ילד דתי. הלכתי לבתי כנסת. גם היום אני שומר על כשרות, יותר כדי להגביל את עצמי, לשמור על דיסיפלינה. אני מנהל דיאלוג פנימי מחמיר מתמיד עם עצמי. באופיי אני מפוזר, יכול לעוף לכל עבר, יש לי מרכז חזק, אבל הוא יכול להתפרק ולהיסחף. אני מסוגל להתמכר כמעט אבסולוטית".

מה רוצה גבר

" בחרת בנשים ליצג את הצדדים שבך.

"יש צד נשי מאד חזק בהוויה שלי. פעם היה לי יותר. היום סיגלתי לעצמי גינונים יותר גבריים כדי לשרוד. יש לי הזדהות גדולה עם נשיות. יש לי צורך להישען הרבה יותר משישענו עלי. אני צריך שיחזיקו אותי, קיימת גישה קצת פרימיטיבית לגבי תפקידים של נשים וגברים. אני הגבר שמתחבא שמסתתר, ששומר על עצמו, כגבר אני לא מרגיש שאני יכול להרשות לעצמי כל דבר".

" ככה אתה חושב על עצמך.

"בעיני, האישה המופיעה בסרט אצלי, אין לה גבולות. כשאני כגבר מרגיש ומראה שאין לי גבולות, שם אני מחובר לנשיות שלי. בנשי יש חופש להיות הכל. שם אני מרגיש חלול ופתוח. שם אין גבול למה שאני מסוגל. שם אני פועל לא מהמקום הגברי הכובש, התחרותי, אלא ממקום גמיש ונמס".

וכאן זה מתחבר ל "עניין של סגנון" (תרגום קלוקל לשם המקורי של מחזהו של נואל קוארד, Design for Living, שגם בויים לסרט על ידי ארנסט לוביטש בכיכובו של גרי קופר), עוסק ברומן תלת מיני בין שני גברים אמנים ואישה אחת, נושא שלא דיברו עליו בקלות ב-1933. למעשה זוהי מעין פרודיה על זוגיות בין גבר ואישה, שמצליחה להתממש בדרך לא קונבנציונלית רק אחרי מימוש האהבה בין שני הגברים. זה מביא אותם לאהוב את האישה שגבר אחד אינו יכול לספק אותה בעצם.

"כשהם מבטלים את התחרות ביניהם, את מלחמת השוורים עם הקרניים הגדולות, הם מוותרים על טריטוריות. פתאום הם מבינים שאפשר לוותר, שאפשר לבטל את האינסטינקט החייתי. היום יש לי הרבה יותר חופש ובגלל זה אני יכול לבוא ולהראות את כל מה שאני חושב על הנושא הזה באמת. אני לא מתדיין יותר עם עניין המה יגידו, אם אני נשי או גברי, זה לא משנה לי וזה משעמם אותי.

"לפעמים אני יוצא סופר גברי ושוביניסטי ואני נמצא בזוגיות עם אישה שמקבלת את זה ואוהבת את זה. לפעמים לא. יום אחד בא אינסטלטור וראה את אישתי עומדת על סולם ומחליפה נורה. אותי הוא ראה, יושב עם דפים וקורא. הייתי לפני פרימיירה והיו לי כאבי גב, הוא היה בשוק מהיפוך התפקידים. אבל יש ימים שאני קודח במקדחה. אני אופטימיסט גדול. אני מאמין שלשם הדברים הולכים, שלא יהיו תפקידים מוגדרים בין גבר לאישה".

חבל דק

" זה עוזר לגבר להיות יפה כמוך?

"כל מה שקשור למראה, נכלל בדיאלוג מורכב ומסובך. חושבים שזה פשוט. היום אני חושב שיש לי את היכולת להיראות מכוער. הרי לא הרגשתי יפה כילד. אני לא מרגיש נוח עם הגוף שלי. זו מלחמה אינסופית. יש שחקנים שנוח להם עם איך שהם נראים. מרגישים את זה. זה בא מ'שם', שזו מילה מפורסמת בגשר. שם יש שריטות מהעבר. זה קשה להיות רקדן ולא להרגיש נוח עם הגוף. אני לא מלקה את עצמי. בתוכי אני מרגיש את הדרמה. יש שם קונפליקט. אני לא אומר לא לתפקיד שכולל עירום, או סוג של התערטלות. אני יוצא מנקודת הנחה שאם הגיע לידי תפקיד מסוים ואני צריך לשלוף בשבילו את הגוף ואת הבולבול, אני אעשה את זה עד הסוף או שלא אעשה את הפרוייקט כולו.

"איפה שאני נמצא אני נמצא, אני מקבל את זה וזה המניע שלי. הפעולות שלי גשמיות, אני לא חי ממדיטציה למדיטציה. דברים קרו אצלי במקרה כביכול, אבל אני לא שואל אם הגיע לי אלא למה קיבלתי דווקא אני את התפקיד הזה. זו הרגשה של קירבה למקומות שאין שליטה עליהם. אני לוקח את הסיטואציה כמו שהיא באה. היא מגיעה משעות רבות של עבודה עצמית".

ב"חזי" הצגת היחיד שלו, מנסה חזי להעלות את רמת הרגישות של קהלו בלי יומרה. בהצגות טובות הוא מדמה את עצמו הולך מקצה אחד של הבמה, כשהוא עומד על חבל המתוח לא מאוד גבוה מהרצפה. קצת מתנדנד, נופל, קם וממשיך ללכת עד לקצה השני. "

"חזי", סוזן דלל בנוה צדק, שישי 24.2, 22:00.

"עניין של סגנון", תיאטרון גשר.