הפשע משתלם

בימים אלה עולה בבית לסין אחד ממחזות הזמר המפורסמים והמוערכים ביותר בכל הזמנים - "ברנשים וחתיכות" מאת ג'ו סוורלינג ואייב בורוז, על-פי "האידיליה של גברת שרה בראון" וסיפורים נוספים של הסופר והעיתונאי האמריקאי דיימון ראניון. במרכזו של המחזמר, שעלה לראשונה בברודווי ב-1950 (ואף עובד לסרט כעבור חמש שנים בכיכובו של מרלון ברנדו ופרנק סינטרה), עומדים טיפוסים קשוחים של העולם התחתון, או בכל אופן של השוליים הקיצוניים מאוד של העולם המהוגן, השורצים דרך קבע במזללת מינדי ברחוב ברודווי בניו יורק, ומשם מנהלים את עסקיהם המאוד לא מהוגנים.

במרכז העלילה עומד סקיי מאסטרסון, אלוף ההימורים ושובר לבבות ידוע, הנוהג להמר על כל דבר בעולם (גיא זוארץ), שמתערב עם נייתן דטרויט (צביקה הדר) שאם ירצה, יוכל לשכנע כל בחורה לבוא אתו לבלות לילה בהוואנה שבקובה. נייתן מציב לפניו משימה לכאורה בלתי אפשרית: לקחת להוואנה את שרה בראון (לירז צ'רכי), מיסיונרית אדוקה המטיפה בדיוק נגד כל מה שסקיי מייצג. סקיי הערמומי מקבל את האתגר בחדווה, מנצל את תמימותה של שרה, ולבסוף כובש את ליבה. אך האם ינצל סקי את המיסיונרית התמימה או שיגלה שמתחת לחזותו הקשוחה מסתתר אחרי הכל לב של זהב?

מה שאולי לא כל-כך ידוע לגבי המחזמר הוא שכמה מהדמויות הראשיות היו מבוססות על אנשים אמיתיים, וכי לאמיתו של דבר הדמות הראשית, סקיי מסטרסון, מבוססת על אדם מפורסם מאוד ודווקא מעולם המערב הפרוע, באט מסטרסון. הנ"ל היה שריף בעיר העקובה מדם קרבות האקדחים דודג' סיטי, ונודע שם בשליפתו המהירה והקטלנית, והיה במשך תקופה הבוס של איש החוק המפורסם ווייאט ארפ. לבסוף הוא החליט לעזוב את המערב הפרוע הקטלני ולעבור לסביבה בטוחה מעט יותר, לניו יורק, שם עבד ככתב ספורט ושם הכיר אותו ראניון. מסטרסון הנ"ל כיכב מאז בדמות במערבונים קולנועיים רבים מספור ואפילו בסדרת טלוויזיה שהתבססה על חייו, אבל נראה ש"ברנשים וחתיכות" שמתבסס על חייו בניו יורק דווקא הוא היצירה המפורסמת ביותר עליו.

מעניין שהסיפור המקורי של ראניון, שנכתב כבר ב-1929, שימש כבר אז כמקור למחזמר גרמני של ברטולד ברכט וקורט וייל בשם "סוף שמח", אך היה זה פלגיאט שלא נתן קרדיט למקור הראניוני (ברכט טען שהוא מצא את הסיפור אצל אחת דורותי ליין, שלא הייתה ולא נבראה). זאת הפעם השלישית ש"ברנשים וחתיכות" מוצג על הבמה בישראל והפעם הרביעית שהוא תורגם. שלושת הפעמים הקודמות היו כולן פרי תרגומו של דן אלמגור, תופעה נדירה ביותר שמראה על הפופולריות העצומה והנדירה של סופר אמריקני זה בישראל.

הניו יורקר

דיימון ראניון (1884-1946) הוא אחד מאבותיו של המקצוע העיתונאי המיוחד של "הכתב הפלילי". אולם ראניון היה הרבה יותר מעוד עיתונאי מסקר של עולם הפשע. הוא זכה לתהילת עולם בראש ובראשונה הודות לסיפורים שכתב על אנשי עולם הפשע שאותם הכיר היטב ושאותם תיאר בצורה רומנטית מאוד. סיפוריו התייחדו בביטויי סלנג ובשפה שבה אין עבר ועתיד, רק הווה, ובכך גם הגדיר היטב את עולמם של הטיפוסים המיוחדים שעליהם כתב, עולם שנפרש בין היום למחר ולא מעבר, שכן מעבר היה רק בית הסוהר והקבר כתוצאה מיריית כדור או שליפת סכין.

אם אמנם כך דיברו אותם עבריינים של ניו יורק, אין זה ברור, דומה ששפה זאת הייתה בחלקה לפחות פרי המצאתו של ראניון, אבל זה באמת לא משנה. בסיפוריו של ראניון אין פושעים שהם אנשים רעים באמת, אולי רק קצת. אפילו כשמדובר כרוצחים שכירים שהעלימו עשרות או מאות אנשים בקריירה עקובה מדם. לא ולא. אצל ראניון כולם - המבריחים והקלפנים והמהמרים וזייפני הכספים וסוחרי המשקאות ומוכרי הסמים והרוצחים השכירים והגנגסטרים הגדולים - אנשים טובים וישרים מסוגם, אפילו כמעט חביבים ונחמדים אם אתה מכיר אותם באמת. ובסופו של דבר אין אצלו דבר כזה "עולם הפשע", רק "ברנשים וחתיכות" שיושבים במקומם הקבועה במזללה של מינדי, שהיא המסעדה האמיתית של לינדי בברודווי, מקום שבו נהג ראניון לשרוץ וקיים עד היום.

אמנם רוב הסיפורים של ראניון הם גם אכזריים ושופעי גוויות, אבל איכשהו בעולמו של ראניון איש לא לוקח את האלימות והמוות ברצינות רבה מידי, אולי משום שזהו חלק בלתי נפרד מהחיים. בעולמו של ראניון אפילו האירועים האכזריים ביותר מתוארים בהומור גרדום יבש ואפילו, לא יאמן אבל זה נכון, בקורטוב מסוים של אהבת אדם רומנטית. ראניון הפך את עולם הפשע של ניו יורק הקודר הרצחני והמאיים לעולם רומנטי ואגדי, ואולי בכך הייתה הצלחתו הגדולה ביותר.

ואם יש משהו שהוא בולט יותר מכל, הרי זאת אהבתו לעיר ניו יורק, ומעל הכל לברודווי, אזור שבו נהג לנדוד בלילות בחיפושים אחר אירועים שישמשו חומרים לכתבותיו ולסיפוריו. כל כך אהב ראניון את ניו יורק ואת רחוב ברודווי, שהוא ביקש לאחר מותו שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו ברחובותיה, כדי שיוכל להתאחד עימה גם לאחר מותו.

עברית שפה יפה

אחד התופעות המדהימות ביחס לראניון היא שהצלחתו הגדולה ביותר מחוץ לארה"ב הייתה דווקא בישראל, וזאת הודות לעבודת הקודש של אדם אחד שהיה מסור מאוד לראניון - המתרגם אליעזר כרמי.

כרמי, שתירגם מאות ספרים, אהב אולי יותר מכל את ראניון וספריו שבהם נתקל עוד בשירותו בצבא הבריטי במדבר האפריקאי. הוא נהג לספר שבמדבר לא היה להם נייר טואלט והוא וחבריו נאלצו להשתמש למטרה זאת בספרים, עד שיום אחד נתקל במקרה בספר של ראניון וכשהחל לקרוא אותו לא יכול היה להפסיק.

מאז ובמשך עשרות שנים תירגם כרמי את מרבית סיפוריו וחלק לא קטן מרשימותיו העיתונאיות של ראניון לעברית בהוצאות ספרים שונות, תרגומים שיצאו בפורמטים שונים של ספרי כיס וספרים בכריכה קשה. תרגומים אלו זכו להצלחה אדירה והשאירו את חותמם על דורות שלמים של קוראים ישראלים משנות הארבעים ועד שנות השמונים.

אחת הסיבות לכך ואולי העיקרית הייתה שכרמי הצליח לבצע את הבלתי אפשרי ויצר שפת סלנג עברית שוות ערך לזאת שיצר ראניון באנגלית. שפת סלנג מוזרה זאת הייתה שאובה לא רק ממקורות "צבריים" לא תקניים, אלא אפילו ממקורות תלמודיים.

וכך בין הביטויים המרובים שהמציא כרמי באופן מיוחד עבור תרגומיו לסיפורי ראניון ניתן למצוא את: "משכנע" (אקדח), "כפתור" (שוטר), "ברנש" (איש שעדיף להתרחק ממנו פן יבולע לך), "עגבניות" (חתיכות, גם כן המצאה של כרמי), "מרשרשים (כסף), "דו רה מי" (גם כן כסף), "לקקן" (לשון), "סמרטועתון" (עתון זול), "כתבן" (עתונאי), "עופרת" (קליעי אקדח), "עורב" (רופא), "יבואן" ("מבריח משקאות"), "אשת חיקו הנצחית" (אשתו) ועוד הרבה. ובשפת הפושעים הלא משכילים של כרמי יש מילים וביטויים תלמודיים רבים כמו "דנן", "בי בי רב", ("חזקה עליו", "עד גמירה" ורבים רבים אחרים).

אין הרבה מתרגמים בעברית שהיה להם סגנון כה מיוחד במינו וקל לזיהוי מיידי כמו זה של אליעזר כרמי. כרמי הסביר את הצלחתו בכך ש"צריך לחשוב כמו ראניון כדי לכתוב כמותו". כרמי אף טרח וכתב ביוגרפיה מפורטת על חייו של ראניון, שהופיעה בהמשכים בשני הכרכים האחרונים שתרגם מסיפורי ראניון בהוצאת מזרחי, וגם שיתף פעולה עם דן אלמגור ביצירת מחזמר ישראלי מקורי על-פי סיפורי ראניון בשם "עיר הגברים", שבו אחד הדמויות הייתה באופן יוצא-דופן ראניון עצמו (שאותו גילם מנחם זילברמן) ושאחד מהשירים הידועים הכלולים בו הוא "פנקס הקטן".

"ב-1958 תרגמתי את 'ברנשים וחתיכות' לראשונה לקונצרט פומבי בקול ישראל עם גידעון זינגר יונה עטרי", מספר אלמגור, "זאת הייתה הגרסה הראשונה בעברית של כל פזמוני ההצגה אבל זה הושמע רק ברדיו. עברו שנים ואז בשנת 1970 השתחררו כמה חבר'ה צעירים כמו ששי קשת, יהודה ברקן, מנחם זילברמן ואחרים מלהקת הנח"ל, כולם חסידי ראניון. הם באו אלי ורצו להציג את 'ברנשים וחתיכות' בתרגומי. פנינו לסוכני ההצגה והם אמרו: מצטערים, זאת הצגה גדולה ומפוארת, ולכם, חבורה של צעירים, אנחנו לא יכולים לתת את הזכויות. לא וויתרנו והחלטנו לכתוב 'ברנשים וחתיכות' משלנו בגרסה ישראלית מקורית - המחזמר 'עיר הגברים' בבימויו של דני ליטאי.

"אליעזר כרמי המומחה הגדול בעולם לדיימון ראניון כתב את המערכונים על-פי שלושה סיפורי ראניון, אני לקחתי שלושה או ארבעה סיפורים של ראניון והפכתי אותם לבלדות מושרות, מתי כספי הלחין ושלמה גרוניך היה על הפסנתר. בין השחקנים הייתה אבירמה גולן, שגילמה את 'הוד מעלתה' בפזמון המפורסם ביותר מההצגה, 'פנקס הקטן', שמבוסס על הסיפור 'פינקוס' של ראניון. עוד פזמון ידוע הוא הבלדה על 'ג'ו רגל חמה'. וגם כתבתי פזמונים על דיימון ראניון עצמו, כולל שיר על צוואתו ומותו ועל פיזור אפרו מעל ניו יורק.

"השיר 'פנקס הקטן' הפך לקלאסיקה כזאת, עד כדי כך שבגלי צה"ל יזמו הקריינים לכבוד שבועות פרויקט מיוחד: תוכנית שלמה שעסקה במקורו ובמשמעויותיו של השיר, שעבורה ראיינו את כל מי שרק אפשר."

דיימון ראניון, סופר הפשע האמריקני, הפך, אם כן, לסיפור הצלחה ישראלי, והתרגום של אליעזר כרמי לשפתו המיוחדת שימש כדוגמה ומודל לסופרים ישראלים ובראשם מנחם תלמי, שסיפוריו, החל מסוף שנות השישים, על פושעי העיר יפו נראים כמעט שווי-ערך לסיפורי דיימון ראניון על הקולגות שלהם מברודווי.

ודומה שבימים אלו, שבהם אנחנו מוצפים בידיעות תקשורתיות נרעשות על גיבורי התרבות החדשים של החברה הישראלית, בדמות ראשי כנופיות פשע כמו זאב רוזנשטיין שמוסגר לארה"ב או בני משפחת אלפרון המכבדים בנוכחותם כל תוכנית אירוח ומציגים את גירסתם סוחטת הדמעות לאחר עוד אירוע אלים שבו היו מעורבים - סיפוריו של דיימון ראניון נשארו אקטואליים ורלוונטיים כתמיד. "