השיר החדש של אהובה

לפני שבועות אחדים יצא מחדש אלבום המופת של חווה אלברשטיין "כמו צמח בר". אלבום מושלם עם שירים שהיו מזמן לקלאסיקה: "אדבר איתך", "לכל איש יש שם", "פגישה לאין קץ", "את תלכי בשדה", "חופים הם לפעמים", "השכם השכם בבוקר", "ימי בנימינה", "כמו צמח בר", "שיר לי שבת", "אחרי מותי", "אמרה האשה" ו"שלכת". לרבים מבני דורי היה האלבום הזה הרבה יותר מאשר אוסף של שירים מצויינים: זה היה פס הקול של התקופה המאוד לא קלה שעברה על כולנו: הלם מלחמת יום כיפור והנסיונות להשתקם. עד היום כשאנחנו, בני הדור ההוא, שומעים את "אדבר איתך" או את שאר השירים, אנחנו חוזרים בדיוק אל התחושות של הימים ההם, אל הפחדים והאבל, וגם אל הידיעה שמכאן והלאה הכל יהיה אחרת.

מהכרם למצעדים

אבל היה עוד פסקול לימים ההם, ובו אני נזכר עכשיו. אהובה עוזרי, שנולדה בכרם התימנים ב-1949 היתה בת זקונים במשפחה בת שישה ילדים. אביה נפטר כאשר היתה בת 4 ואמה פרנסה לבד את המשפחה, שחיה בצמצום רב. כילדה קטנה היתה עוזרי ידועה כמעוררת-בכי בישיבות שבעה בשכונה, כששרה קינות.

במלחמת יום כיפור היתה עוזרי כבר מוסיקאית מנוסה, זמרת ונגנית בולבול טרנג (כלי פריטה הודי שעוזרי היתה האשה היחידה בארץ שידעה לנגן בו). היא שרה בעיקר שירי נשמה עצובים שכתבה והלחינה ויצרה קהל אוהדים הולך וגדל. ב-1975 נכנסה לראשונה לאולפן ההקלטה, ותוך שעתיים בלבד נולד אלבומה הראשון "היכן החייל". האלבום העצוב זכה לעיקר תשומת-הלב בגלל שיר הנושא שלו, שנכתב על חבר מהכרם שנעדר במלחמת יום כיפור. זו היתה אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה של הזמר העברי בה השכול והאבל על חללי מלחמה מצאו ביטוי במוסיקה מזרחית "הארד קור", ולא בשירי ארץ ישראל הקיבוצניקיים ברוחם ששלטו במוסיקה הישראלית עד אז.

הצלחת האלבום היתה חסרת-תקדים (דיווחים לא רשמיים סיפרו על מכירות של 300 אלף עותקים), ועוזרי הפכה לסמל של שירי דכאון ושכול. בשנים הבאות פנו אליה אמהות שכולות רבות בבקשה לכתוב שיר על בניהן שמתו.

עוזרי נהגה להקליט במיוחד בשבילן שיר על קלטת ולשלוח להן. דוגמא נוספת להצלחתה היא העובדה שבעוד שהלהקות והזמרים המצליחים באותה תקופה במוסיקה המזרחית (נסים סרוסי, אבנר גדסי, שימי תבורי, "צלילי הכרם" ו"צלילי העוד") טענו לקיפוח בכלי התקשורת ובעיקר בטלוויזיה הישראלית, שהתעלמה מהם כמעט לחלוטין, לחץ מעריציה של עוזרי על הטלוויזיה גרם לכך שב-1977 היא היתה האמנית המזרחית הראשונה שזכתה להתייחסות מקיפה בטלוויזיה, בסרט בן 40 דקות על כרם התימנים ועל הקריירה שלה.

ההצלחה ההיסטרית של עוזרי נמשכה עד 1982. לאחר שורה של טרגדיות במשפחתה היא הודיעה באותה שנה על פרישה מהופעות והקלטות. אחרי הפרישה החלה ללמד מוסיקה ופיתוח קול, בין השאר גם את זוהר ארגוב ואמנים נוספים.

היא גם עבדה, בשביל הכיף, כטבחית במסעדה בכרם. בתחילת שנות ה-90 נסעה לארצות-הברית, נישאה ושהתה שם שנים אחדות, עד שבעלה נפטר. ב-1993 חזרה לפעילות מוקלטת, ששיאה היה ב-1999 ב"צלצולי פעמונים", אלבום מופלא שפרץ לה דרך אל קהל חדש שלא הכיר אותה לפני כן והפך אותה, שוב, ליוצרת רלוונטית.

בלי הפסקה

לפני שש שנים השתנו חייה של אהובה עוזרי בעקבות בשורה מרה: היא חלתה בסרטן הגרון ועליה לעבור ניתוח, שיציל אולי את חייה אך יגרום לכך שלא תוכל לשיר או לדבר. לכל אחד ניתוח כזה הוא רגע של משבר בחיים, ובמיוחד למי שכל מאודו מוקדש לשירה וליצירה מוסיקה. אך עוזרי, שאיבדה לחלוטין את היכולת להשמיע קול, החליטה לא לתת למחלה לשנות לה את התכניות או את הגישה החיובית שאפיינה אותה תמיד.

עוזרי קודם כל מצאה לעצמה עיסוק חדש: פעילות למען גילוי מוקדם של מחלת סרטן הגרון (היא הצליחה לשכנע את משרד הבריאות להביא לארץ מכשיר בדיקה יקר שעשוי להציל חייהם של אלפים). היא המשיכה ליצור מוסיקה, לכתוב שירים ולהתארח בהקלטות של אמנים אחרים (למשל, עם "הדג נחש" בנגינת בולבול טראנג ב"שירת הסטיקר") וגם במאבק עיקש ויומיומי, ללמד את עצמה להשמיע קול ללא מיתרי קול. "נס רפואי" הגדירו הרופאים את שיקומה, החלקי בינתיים (היא מצליחה לדבר-ללחוש ואפילו קצת לשיר, בקול שהולך ומתעבה וצובר נוכחות עם הזמן).

לא צריך דוקטורט ברפואה או בכל תחום אחר כדי לדעת שהעובדה שעכשיו יוצא לה אלבום חדש, היא הנס האמיתי. המוסיקאי משה דעבול (שעבד עם עוזרי גם על "צלצולי פעמונים") הפיק מוסיקלית, ניגן ברוב הכלים (תופים, בס, גיטרות, בוזוקי, קלידים ועוד), עיבד לנגנים נוספים (ביניהם זהר פרסקו, אמיר שהסר וחגי מזרחי), שר קולות רקע, הקליט ובישל ואפילו אחראי על יחסי-הציבור.

עוזרי הביאה את השירים, חלק מהמילים ואת כל המנגינות, היא גם ניגנה בבולבול טרנג ושרה, אך היא הביאה בעיקר את הנשמה, את הקול הפנימי שמנצח את מיתרי הקול. ביחד יצרו השניים אלבום יפה ומלא רגש, עשיר מוסיקלית ומפתיע בהפקתו המוסיקלית המעודכנת. אלבום מכובד, ולא רק בגלל שיצרה אותו זמרת שאיבדה את קולה.

ויותר מכך, "מפתח של זהב" הוא לא סתם "אלבום יפה". זהו אלבום של דרך: בשירים "רגילים", בלי להזכיר מפורשות את המשבר שעברה, לוקחת אותנו עוזרי למסע מהעבר ומהקול שהיה לה אז, דרך התקופה שבה במקום לשיר נעזרה בקולות של אחרים (יהודית רביץ, שמחממת את הלב בשיר "האיש ההוא" מתוך "מפגשיר" של ערוץ 24; זהר עזרא ששר את "תמונת אמא" של לאה גולדברג; שאנן סטריט מ"הדג נחש" עם ראפ על השיר "הללויה"; וציון ג'הסי, שהשתתף בשיר "ילדי תימן", הוספו להקלטות שלפני אובדן הקול) - ועד השירים החדשים שבהם עוזרי שרה בקולה המרוסק, בלי העוצמה שאפיינה את שירתה בעבר, אך עם אותה אמת והתכוונות שהופכים אותה לאמן אמיתי. כשהיא סיפרה לי, לפני שלוש-ארבע שנים שהיא עוד תחזור לשיר יום אחד, לא האמנתי לה. עכשיו אני בטוח. "

אהובה עוזרי, "מפתח של זהב" (הלול של דעבול - אן.אם.סי.)