לאן נעלם ה"חברתי"?

לא שצריך לייחס חשיבות רבה מדי להכרזות של אולמרט עם מי יישב בקואליציה ועם מי לא, כי גם הדברים האלה מיועדים לאוזנו של הבוחר, והם נעדרים משמעות אופרטיבית של ממש

לא שצריך לייחס חשיבות רבה מדי להכרזות של אהוד אולמרט עם מי יישב בקואליציה ועם מי לא, כי גם הדברים האלה מיועדים לאוזנו של הבוחר, והם נעדרים משמעות אופרטיבית של ממש. בסופו של יום, ואנחנו יודעים זאת היטב, הדברים ייקבעו לפי התנאים שייצרו תוצאות הבחירות. ובכל זאת יש עניין מסוים בהכרזות הללו, כי הן מלמדות מה באמת מעסיק את הציבור ההולך לקלפיות, או לפחות מה מנהיגי המפלגות חושבים שמעסיק אותו.

כבר עכשיו אפשר לומר בביטחון מה לא כל כך מעניין את הציבור, אם לשפוט על-פי הדברים שהמפלגות בוחרות להשמיע לו. והדבר הזה הוא מה שנקרא בתחילת מערכת הבחירות "סדר היום החברתי". זוכרים? ימי עמיר פרץ העליזים? כאשר לאחר היבחרו למנהיג העבודה, מדינת ישראל היתה מאוחדת בהכרה חד-משמעית שהנה, סוף סוף, הגיע העידן החברתי? כל כך היו בטוחים בזה, שהחל מירוץ של המפלגות אחר מועמדים הנחשבים לאטרקטיביים בתחום זה. כשבמקביל התנהלה תחרות סמויה מי ישלח להמונים את ההבטחה החברתית המושכת ביותר.

והנה אנחנו מתקרבים לבחירות, ממש עומדים על מפתנן. והנה לקראת הבחירות בוחר אולמרט לבשר לציבור מי לא יהיה בקואליציה שלו, והוא מזכיר את אביגדור ליברמן. ובמה זכה ליברמן להיכלל ברשימה השחורה של אולמרט? בכך שהוא מתנגד להתנתקות. כלומר, לא בגלל שהוא בעד או נגד הטבות לעניים, הגדלת קצבאות למשפחות נזקקות, או סתם מדיניות כלכלית שאינה עולה בקנה אחד עם זו של קדימה.

קדימה, כמובן, אינה המפלגה היחידה המתמקדת לקראת קו הגמר בנושאים מדיניים-בטחוניים. למעשה, גם מפלגות אחרות, רובן ככולן, עושות את זה. האמת? קשה להאשים אותן שזה כך. הן יודעות כנראה היטב את נפש בהמתן שהיא, במקרה זה, הציבור הישראלי. הבוחר המצוי ילך מחרתיים (ג') אל הקלפי עם אותו מטען שליווה לאותו המקום את אביו וסבו. גבולות, פלשתינים, גדרות, פיגועים - על זה תקום ותיפול ממשלה בישראל.

האם ייתכן שהמפלגות טועות? שהציבור הישראלי אינו כזה? שכן איכפת לו הפעם הנושא החברתי-כלכלי? ושהן, המפלגות, עוד לא הפנימו את זה? על-פי הסקרים זה לא נראה כך. יותר מתקבל על הדעת שהמפלגות קוראות נכון את המפה המנטלית של הבוחר. כך שהשאלה נותרת בלתי פתורה: מה קרה עם המהפך החברתי אותו בישר נצחונו של פרץ בעבודה? האם הוא נעלם? או, מה שיותר סביר, האם מלכתחילה היה קיים רק בדמיוננו? אולי בחירתו של פרץ בכלל לא היתה קשורה עם דעות, חברתיות או אחרות, אלא עם קונסטלציה מקומית וזמנית?