מלון ישראבלוף

החברה "גרוסלם אנטרפריסס בע"מ" היא חברה זרה, אשר בנתה את מלון "פנינת ירושלים" תוך קבלת ליווי בנקאי לכך מבנק דיסקונט. לאחר חתימת "הסכם הליווי", ולצורך הבטחת החזר האשראים, שנתן הבנק לחברה, נרשמה לטובת הבנק, כרגיל, משכנתא ראשונה, ללא הגבלה בסכום, על זכויות החברה במקרקעין. כשלוש שנים לאחר מכן הציגה החברה בפני הבנק מסמכים, לפיהם עשרה אנשי עסקים (ארווין כץ, נחשון דריימן, חיים פרלשטיין, גרשון בסמן, ג'רי פסטרנק, דניאל ומרג'י שבת, סם ליפשיץ, ברי רייא, ג'ודי רייכנבך ואברהם שטרן) התקשרו בהסכמים, או הביעו רצון להתקשר בהסכמים, עם החברה לרכישת 10 סוויטות במלון.

לאור הדברים האלה, הנפיק הבנק עשרה "מכתבי החרגה", בהם הוא אישר, כי לאחר שבין החברה לבין כל אחד מן הרוכשים ייחתם הסכם לרכישת סוויטה, ולאחר שכל אחד מהם יפקיד בחשבון הליווי הבנקאי את מלוא סכום התמורה עבור הסוויטה, יסכים הבנק, כי במקרה של מימוש המשכנתא, לא יחולו הליכי המימוש על הסוויטות הרלבנטיות. אף כי אנשי העסקים טענו, כי ההסכמים לרכישת הסוויטות על-ידיהם נכרתו בין השנים 1995-1992, הרי הערות אזהרה בספרי המקרקעין נרשמו לטובת שלושה מהם, רק בשלהי שנת 1998, ואילו לטובת יתר ה"רוכשים" נרשמו בשנת 2000, לאחר שנגד החברה כבר ניתן צו פירוק.

במסגרת הליך הפירוק טענו עשרה אנשי העסקים, המיוצגים על-ידי משרדו של ד"ר יוסי שגב, כי מאחר שהם רכשו את 10 הסוויטות ושילמו את מלוא תמורתן, הרי מכתבי ההחרגה, שהנפיק הבנק, נכנסו לתוקף, ולהם זכויות הבעלות בסוויטות אלה. לפיכך, הם טענו, ככל שהמלון יימכר על-ידי המפרקים, הם יהיו זכאים לקבל את תמורת הסוויטות - מעל 6 וחצי מיליון דולר.

הבנק, המיוצג בידי עו"ד עובדיה בלס, טען, מנגד, כי ארבעה מאנשי העסקים לא שילמו כלל תמורת סוויטה כלשהי, שעה שהשאר שילמו סכום, הנמוך מעשירית ממחירן של הסוויטות. הוא הוסיף וטען, כי די בכך על-מנת לקבוע, שמכתב ההחרגה לא נכנס לתוקף.

כך, היה על שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא, להכריע בין גרסאות עובדתיות סותרות, שנטענו על-ידי גורמים נכבדים ומכובדים. והרי ככל שגרסתו של האחד תתקבל, יתברר שגרסתו של האחר שקרית.

תחילה שאל שפירא האם בידי אנשי העסקים חוזים עם החברה, חוזים המעניקים להם זכויות בסוויטות? הוא קבע, כי שמונה מאנשי העסקים לא הגישו לו את ההסכמים, הנטענים על-ידיהם, אלא הם הסתמכו על מסמכים, שנחזים להיות טפסי הזמנה, ולא חוזים מחייבים. לגבי אנשי העסקים הנותרים, אשר הציגו חוזים, קבע שפירא, כי "אף באלה יש להטיל ספק באשר חסרים בהם תניות יסודיות ובעיקר תנאי תשלום ומועדים, כן חסרות חתימות על עמודי החוזים, הם נוסחו כהצעה של הרוכש, והקיבול נעשה אחרי תקופה ארוכה (כשנה). כמו כן חסרים פרטי זיהוי, אימות חתימה, ויתכן כי הם פיקטיביים".

לאישוש הספק הרב, שהטיל שפירא בעצם כריתת חוזי הרכישה, הוא הזכיר, שהערות האזהרה נרשמו, כאמור, רק מספר שנים לאחר המועד הנטען של כריתת החוזים, וש"העסקאות" הללו לא דווחו כלל לשלטונות מס שבח. בקשר לכך הוסיף שפירא וקבע: "דברים אלה לא נסתרו על ידי המשיבים (אנשי העסקים - א'ט'), ולא הובאה כל ראיה מטעמם בנדון. המשיבים לא צירפו תצהירים מטעמם, ויש להניח כי אילו היתה להם ראיה כלשהי הרי שהיו מביאים אותה, הן לעניין השאלה הנדונה, והן לעניין הוכחת תשלום התמורה (ראו להלן). לפיכך חזקה שראיה כזו היתה פועלת לרעתם".

שפירא סיכם נקודה זו וקבע: "לפיכך אני קובע כממצא כי חוזים אלה נעשו למראית עין, וכי לא נקשרה עסקה במקרקעין בין החברה לבין המשיבים לרכישת הסוויטות".

אף כי די היה בכך על-מנת לקבל את עמדתו של הבנק, בדק שפירא עוד, אם אנשי העסקים אכן שילמו, כטענתם, את מלוא התמורה בגין הסוויטות. גם על כך הוא השיב בשלילה. הוא קבע, כי בין השנים 1994-1992 הוכנס סך כ-427 אלף דולר לחשבון של החברה, שלא היה חשבון הליווי הבנקאי, ושלא היה זה, שבהפקדת התמורה בו התנה הבנק את הסכמתו להחרגת הסוויטות מן המשכנתא.

שפירא הוסיף ובדק את טענתם של אנשי העסקים, שלפיה הם שילמו תמורת הסוויטות סכומי כסף נוספים, המסתכמים בעשרות מיליוני שקלים. שפירא ניתח את המסמכים, שאלה הגישו לו להוכחת טענתם זו, וקבע: "לכאורה, לאותו מועד, אכן כך. ואולם משבדק המפרק ביסודיות את ספרי החברה וחשבונות הבנק, התבררה תמונה שונה לחלוטין". מבדיקה יסודית של הרישומים התברר, שאף כי צדקו אנשי העסקים בטענתם, שלפיה הם העבירו את סכומי הכסף הגדולים כל כך, הרי שמייד לאחר הפקדתם בחשבון החברה, הם יצאו ממנו כלעומת שבאו. "נמצאת תמונת ראי של כניסת הסכומים הנ"ל, ויציאתם בו ביום. המסקנה היא אפוא, שאכן מדובר בהעברות פיקטיביות בתנועה סיבובית ברורה", קבע שפירא.

ברצותו לחזק את קביעתו החמורה, קבע שפירא, כי אנשי העסקים טענו ששילמו את מלוא התמורה, בשיעור 6.5 מיליון דולר, "ואולם המשיבים מילאו פיהם מים ולא הביאו ולו בדל ראיה... להראות כי הם ביצעו העברה כלשהי לחשבון החברה, או הפקדה כלשהי. מדובר באנשים מכובדים, אנשי עסקים, ויש להניח כי ענייניהם מסודרים, ואילו שילמו סכומים כה גבוהים היו דואגים לשמור את הניירת הרלוונטית".

בנוגע ל"אנשים מכובדים" אלה סיכם שפירא וקבע: "לאור כל האמור, אני קובע שלא שולמה התמורה בגין הסוויטות, והפעולות הכספיות הנ"ל הינן כוזבות". שפירא סיים בקובעו: "משקבעתי לעיל, כי ההעברות לחשבון הנ"ל, הוא חשבון הליווי, היו פיקטיביות, והוחזרו בו ביום, הרי פועל יוצא מכך שההחרגה אינה תופסת, ומכל מקום דינה להתבטל". שפירא חייב את אנשי העסקים לשלם לבנק ולמפרקים שכר-טרחת עו"ד בשיעור כולל של 100,000 שקלים, בצירוף מע"מ (פש"ר 119/99; בש"א 2122/05). "