זוועה אסתטית

"ללא גורל", עיבוד לספרו האוטוביוגרפי של זוכה פרס נובל אימרה קרטש, אומנם לא נוצר בהוליווד, אבל הוא נכנע למרבית התכתיבים שהופכים יצירה על השואה לקיטש: צילומים מיופייפים, פסקול ערב לאוזן וחיילים אמריקאים חתיכים > אהרון קשלס

*** מחנה ריכוז. ארבעה ילדים נהנים משעת האוכל שלאחר סיום העבודה. עבורם זוהי שעת חסד מופלאה. כך גם אתם תרגישו נוכח אחד הרגעים הפיקטוריאליים המפעימים ביותר שנראו בשנה האחרונה על המסכים. הצבע הכתום האופייני לשעת בין ערביים מתערבב בעננים האפורים הסמיכים שיוצרות המשרפות. תנועת מצלמה וירטואוזית במיוחד, המרגישה כמשיחת מכחול, חושפת גדר תיל במישור הקדמי של המסך. ואם לא די בכך הרי שעד מהרה מצטרפת לה נעימתו המרטיטה של המלחין האגדי, אניו מוריקונה ("הטוב, הרע והמכוער") ומציפה את עינינו בדמעות של אושר.

זוהי אחת הסצינות הפרובקטיביות ביותר שיש לבמאי ההונגרי לאיוש קו לטאי (מצלמיו הקבועים של אישטוואן סאבו) להציע עבורנו באדפטציה הקולנועית לספרו האוטוביוגרפי של חתן פרס הנובל לשנת 2002, אימרה קרטש, "ללא גורל". זהו גם אחד הרגעים שיאפשרו לכם להבין את הפער בין האופן שבו הביקורת העולמית מבקשת להתייחס ליצירתו החדשה של קולטאי ובין האופן שבו העיתונות הישראלית מתמודדת עימו. כך למשל, בעוד כתבי הקולנוע בארץ מתקוממים נוכח האסתטיזציה של הזוועות המלוות את מסעו של הנער היהודי מבודפשט לבוכנוואלד וחזרה, הרי שהתקשורת העולמית מרעיפה שבחים על העיבוד הנאמן לספר. האסתטיקה הנשגבת, טוענים האחרונים, אך מדגישה ומעצבת את נקודת המבט הרלבנטית ליצירה, זו של ילד בן 14, המוצא רגעים של אור - ככלות הכל, כך הוא גם מתבטא בדברי הקריינות שלו - במקומות האפלים מכל.

ואמנם, אין ספק שזו אכן הייתה מטרתו של היוצר הכישרוני בן השישים. אלא שבדרכו ליעד הנכסף, הוא ביצע מספר שגיאות, תסריטאיות וסגנוניות, שהניבו את הפולמוס הווכחני שלפנינו. בניגוד ל"החיים היפים" האופראי והסנטימנטלי של רוברטו בניני, ייחודו של "ללא גורל" נעוץ בטון המאופק שמלווה את המחזות הנוראיים שלפנינו, ברם, האיפוק הזה איננו נשמר בכל הרבדים האסתטיים וקשה שלא להבחין בדיסוננס הנוצר בין הדימויים החזותיים שאינם מקבלים תיווך "צעקני" ובין המוזיקה המשתפכת, ערבה ונעימה לאוזן ככל שתהיה, של מוריקונה. זאת ועוד, גם התסריט סובל משלוש מערכות לא שקולות המוציאות את היצירה מכלל איזון.

007 בכבודו ובעצמו

המערכה הראשונה זהה לזו שראיתם בעשרות סרטים, ולאחרונה ב"הפסנתרן" של רומן פולנסקי, והיא מלווה את הרגעים שלפני הגירוש למחנות. עבור הצופה הישראלי/היהודי מדובר במערכה ארוכה וטרחנית במיוחד. עם זאת, למן הרגע שגיורי מתחיל את מסע התופת שלו, הסרט שואב את הצופה אל עולמו המייסר. זה המקום להדגיש כי גם בשלבים הללו היצירה איננה שומרת על איזון, אך בכל פעם שהבמאי מאפשר לנו להביט במראות הקשים מבעד לעיניו של הילד, "ללא גורל" מצדיק את עשייתו. כך למשל, קיימת סצנה בסרט שבה אתם ממוקמים מעל ידיו הרועדות של הנער המחכה לשק בטון נוסף שיועמס על כתפיו החלשות, או לחלופין ישנו הרגע המזעזע שבו גיורי נגרר על גבו של שבוי אחר, בדרכו חזרה מן המקלחות, ואתם חוזים מנקודת מבטו ההפוכה בערימה של גוויות שכמו נתלות מתקרתו של מסך הקולנוע.

הכאב נמשך ונמשך לכל אורכה של המערכה השנייה, אך לבסוף הוא נתקל בשגיאה שפוגמת בשלמותה של היצירה. הנה מגיע לו רגע השחרור לו ייחלנו. הצבא האמריקני הגיע והנה אנו מביטים במושיע היקר. הוא נראה לנו מוכר. הייתכן שסוכן הוד מלכותה העתידי, 007 בכבודו ובעצמו, הגיע לבוכנוואלד? אכן, כן. דניאל קרייג הוא האיש שנבחר לגלם את הידיד האמריקני. ועלינו לשאול, לשם מה? הרי מרבית השחקנים בסרט נבחרו בשל מבע פניהם האותנטי ולא בגלל איכויות המשחק שלהם. מדוע קולטאי היה זקוק לשירותיו של קרייג שאך מקשים על ההזדהות עם מה שאמור להיות האירוע המשחרר ביותר בסרט?

להוליווד, ויסלח לי ספילברג, אין מקום בבוכנוואלד. ואולי זו הסיבה שרק יצירות דוקומנטריות, דוגמת זו של קלוד לנצמן, המדגישות את סיפוריהם של הניצולים, משכילות להעביר את הזיכרונות האימתניים באופן שנחקק לעד. *

"ללא גורל", לאיוש קולטאי, הונגריה-גרמניה-בריטניה, 140 ד'.

צרו איתנו קשר *5988