רודף פרסום? מצוין

בטיעון זה הם באים לקלל, ונמצאים מברכים. כי יש בעניין הזה של פרסום, אי-הבנה בסיסית. אומרים על איש ציבור, שהוא "רודף פרסומת", והדבר מתקבל באופן אוטומטי כתכונה, או צורת התנהלות, שלילית.

אבל אם נעצרים לחשוב, הרי ברור שהפרסום חייב להיות לחם חוקו של איש הציבור, בין שהוא פוליטיקאי, או מבקר. כי איך יקדם איש ציבור את עמדותיו אם לא באמצעות התקשורת? איך יידע הציבור מה עושה איש הציבור, אם זה לא ידאג להביא את הדברים לידיעתו? כשאדם מרבה להיות בתקשורת, מטיחים בו שהוא תאב פרסומת; לא מופיע - מרימים גבה: מה הוא עושה כל היום?

מבקרי לינדנשטראוס משמיעים געגועים למבקר הקודם, אליעזר גולדברג, על שהתנהל בצורה הרבה יותר "אחראית", שקטה. עובדתית זה נכון, אבל לא בטוח שהיה נכון לנהוג כך. עובדה: מה נשאר לנו מהמבקרים הקודמים? המון ספרים עבי כרס שהיו משוגרים בכל שנה אל הציבור. ואז? כמעט כלום. בשנים קודמות היה ידוע ומקובל שלא צריך להתרגש מדו"חות הביקורת שמצאו עצמם, בדרך כלל, במגרות ובמגרסות.

אצל לינדנשטראוס, הדוחו"ת נופלים על ראש הציבור, ובמיוחד על ראשי המבוקרים, כמו בומבה. למה? כי זה מבקר מזן אחר. הוא, קודם כל והכי חשוב, מפרסם שמות. אצל גולדברג וקודמיו היתה אצבע מאשימה, אבל היא לא הופנתה לכתובת ספציפית, אלא באופן כללי, לשמיים. שמות הם דבר המחייב תשומת לב. גם של המבוקר, שאינו יכול להסתתר מאחורי אנונימיות, וגם של הציבור, שיודע עם מי יש לו עסק.

לינדנשטראוס רודף פרסום? מצוין. אנחנו הרי חיים בעולם שבו שום דבר לא זז בלי התקשורת. כל דבר חשוב עובר דרכה. לינדנשטראוס אמר כשנכנס לתפקיד, כי ישתמש בתקשורת לצורך המלחמה בשחיתות. בעידן התקשורת, מה יותר נכון לעשות? המבקר צריך לראות את עצמו ואת אנשיו כתחקירנים של התקשורת. כלומר, הם חוקרים, והעתונות מפרסמת, עוקבת, לא מאפשרת את הטיוח שהיה קיים כל השנים.

גם לאחר פרסום דו"ח המבקר, אנחנו לא יודעים בביטחון מי צודק בעימות בינו לבין נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר. לגופה של התנהלות הביקורת, זה לא ממש רלבנטי. אם יש טעם ותכלית לביקורת, היא חייבת להיות מלווה במקסימום של חשיפה תקשורתית.

הנטעה אם נאמר, שיותר פרסום שווה פחות שחיתות?