העדפות חריגות באזורי עדיפות - הפסד מיליונים

מבקר המדינה מטפל בתקיפות בשאלת השימוש בקרקע שהוקצתה לתעשייה בפטור ממכרז באזורי עדיפות לאומית. המבקר מציג אתרים שבהם הועבר השימוש בקרקע למסחר ואתרים שהוקצו לתעשייה אך נשארו בידי היזמים בלא שימוש. דו"ח המבקר מגלה הפסד של מאות מיליוני שקלים לקופת המדינה, כשקרקע שנמסרה ליזמים ללא מכרז לא שימשה לייעוד המוצהר.

קריאה מדוקדקת של הפרק הנידון בדו"ח מראה שהמבקר התעלם - ביודעין או שלא ביודעין - מן הנקודה העיקרית הכרוכה בשינוי הייעוד ללא פיצוי הולם לציבור: השרים הממונים על מינהל המקרקעין וגם ראשי הרשויות המקומיות, מנצלים בכוונה את קרקע הלאום למתן הטבות לבעלי קשרים. ובמקרה זה טיפה סרוחה אחת מעידה על זוהמת הים כולו.

הפרק הנידון מטפל בשלושה מחוזות, שניתנה להם עדיפות לאומית לעידוד התעשייה: חיפה, הצפון וירושלים. המבקר מצא, כי 30% מהקרקעות שנבדקו אינם משמשים למטרה המוצהרת. מי שעיין בדו"חות הקודמים של מבקר המדינה יודע, שאם הציבור מפסיד מאות מיליוני שקלים באזורי הפיתוח המועדפים, הוא מפסיד מיליארדים במרכז הארץ. זכור במיוחד דו"ח מבקר המדינה הקודם, על השימוש האמיתי באתרי תעשייה כביכול בעמק חפר, בשרון ובצומת ביל"ו. לא מיותר לציין, כי לא רק רובע המסחר בתלפיות שבירושלים נקרא "אזור תעשייה", כך נקראת גם עיר הקניונים של ראשון לציון.

השותפות בין המינהל לבין הרשויות המקומיות, בעצימת עיניים כדי שלא להבחין בעבריינים, נועדה מראש כדי להעביר את רכוש הציבור לידי המקורבים לשלטון. כך במרכז וכך באזורי העדיפות שבהם עוסק הדו"ח הנוכחי. ההטבות ניתנות ליזמים בכמה דרכים. בראש וראשונה הודות לפטור ממכרז כשמדובר בתעשייה ולא במסחר. הטבה שנייה יש בדרישת תשלום חלקי בעד הקרקע: 31% מערכה באזורי עדיפות א' ו-51% מערכה באזור עדיפות ב'. הטבה שלישית היא סבסוד פיתוח הקרקע כשמדובר בתעשייה, בממוצע כ-70 אלף שקל של סובסידיה לדונם.

המבקר ניתח הטבות אלו ובחן את ההפרש בין השימוש בקרקע למטרה המוצהרת, לבין העברתה לשימוש מסחרי או החזקתה ללא שימוש. באזורי הביקורת נמצא, שהמדינה תרמה ליזמים שלא ניצלו את הקרקע לתעשייה לא פחות מ-200 מיליון שקל, ולאלה נוספו עוד 30 מיליון שקל בוויתור על דמי הפיתוח. לזה הוסיף מבקר המדינה, בלי לנקוב בסכום, את ההפסד לציבור עקב ויתור על היטל ההשבחה על הקרקע שהשימוש בה השתנה.

אף שהמבקר אינו אומר זאת במפורש, ברורה הקנוניה בין השלטונות והיזמים. הנה, למשל, במחוז חיפה "הוקצה בשנת 2000 מגרש להקמת מתפרה, אך המבנה שהוקם יועד מלכתחילה לשמש אולם אירועים... לפי מסמכי המינהל, במארס 2003 כשאולם האירועים כבר היה בנוי בחלקו נחתם בין המינהל ליזם הסכם המכשיר קניית מגרש סמוך, אך קובע שהמגרשים ישמשו אך ורק למתפרה ולמכבסה. ביוני 2003 נכתב בתיק הנכס של מינהל המקרקעין, כי 'נראה לנו שהוא לא מתכוון להשתמש בשטח למטרת ההקצאה, שהיא הקמת מתפרה ומכבסה'. אך המינהל לא נקט אמצעים לאכיפת התחייבות היזם".

המבקר עומד על נקודה נוספת שחשוב להבליטה. הקצאת קרקע בזול לתעשייה באזורי העדיפות הלאומית נועדה להמריץ ולזרז את הפיתוח והאכלוס באזורים אלה. אבל המגרשים נשארים ריקים תקופה ארוכה ומתארכת, בלי שאפשר יהיה להקצותם ליזמים אחרים, שאולי יהיו מעוניינים באמת בפיתוח.

המינהל השיב למבקר תשובה אופיינית למדינה שבה אוהב השלטון לחסוך קצת כסף כדי להפסיד המון כסף. המינהל טען, כי "נטל הפיקוח כבד והמשאבים העומדים לרשותו אינם מאפשרים לו לפקח לבדו על שינוי השימוש בקרקע... וראוי שהפיקוח ייעשה גם בידי ועדות התכנון והבנייה, המינהלת ומשרד התמ"ת". אמת ויציב, אבל כל הגורמים הללו יחד מוכנים לתת במתנה מאות מיליוני שקלים על חשבון עם ישראל, שעה שדי במיליון שקלים - אם לא למטה מזה - כדי לגבות את מאות המיליונים שהועברו מתחת לאפן של הרשויות למיניהן, לשימושים השונים מן הייעוד המקורי.

משום מה, המבקר לא העלה טענה מרכזית זו בתשובתו לתשובת המינהל, אלא הסתפק בטיעונים טכניים לייעול הפיקוח בלי להרבות באמצעים. מסתבר שמבקר המדינה, חריף ותקיף כפי שהוא, מתעלם מן העובדה המכרעת: השלטון רואה במקרקעי הלאום מכשיר הטבה לבעלי קשרים. ושוב, אי-אפשר לומר שהמבקר אינו מבחין בשורש הבעיה, הנה, בדברו על אתר מסויים במחוז הצפון הוא כותב: "מינהל המקרקעין אינו יודע על היקף השימוש המסחרי בקרקע באזור התעשייה; הוא לא אסף מידע על היקפו ולא ניתח את השפעתו על השגת יעדי הממשלה". כידוע, בת היענה טומנת את ראשה בחול בדיוק כדי להימנע מידיעת הדברים ומנקיטת האמצעים המתחייבים מהם.