רצפה, לא תקרה

להצעת החוק של רמון מחכה עוד דרך ארוכה, וספק גדול אם בסופה היא תקבל את אישור הכנסת. אבל עכשיו הנושא על השולחן הציבורי באופן רשמי ורציני, ויהיה צריך למצוא לו פתרון - כזה או אחר.

קודם כל, צריך להעמיד את ההצעה בפרופורציה הנכונה, מכיוון שהכותרות מטעות. לא מדובר ב"שכר מקסימום", ואפילו לא ב"תקרת שכר". אם בכלל, אז אפשר לדבר על רצפת מס, לא תקרת שכר. כי גם אם תתקבל הצעת רמון, בעלי חברות יוכלו להמשיך לשלם למנהליהן כמה שירצו. אלא שעל-פי ההצעה, אם השכר המשולם יעלה על תקרה מסוימת, הוא לא ייחשב הוצאה. מה שאומר, שעל הסכומים שמעבר לתקרה, החברה תצטרך לשלם מס חברות.

האבחנה הזאת חשובה לא רק בגלל שהיא משקפת בצורה נכונה את ההצעה, אלא יותר בגלל שהיא משליכה על עקרון השוק החופשי. זה עקרון חשוב ביותר, מכיוון שהדבר האחרון שהמשק שלנו, ובעצם כל משק, זקוק לו, זה הגבלת תנועתם של כוחות השוק מעבר למינימום חיוני.

האם ההצעה באמת יוצרת הגבלה כזאת? ובכן, אם היה מדובר בהצעה על תקרה קשיחה, זו בהחלט היתה התערבות בשוק חופשי. אלא שזה בדיוק העניין. התקרה אינה קשיחה. ההצעה אינה מגבילה את גובה השכר, אלא מרחיבה את תחום המיסוי. נכון, גם מיסוי זה התערבות. אבל אם משווים את גודל הבעיה אל גודל ההתערבות, הרי שהיא נסבלת, אולי הכרחית.

הדבר לא קיים בשום מקום בעולם - טען היום שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, נגד ההצעה. גם אם זה נכון, מה אנחנו צריכים להסיק מכך? קודם כל, אנחנו לא העולם, אנחנו מדינת ישראל. מי כמו התעשיינים יודעים, בנסיבות אחרות, לדבר על ייחודה של המדינה, מבחינה חברתית, בטחונית, בעצם מכל בחינה. כלומר, לא כל מה שלא מתאים לעולם, בהכרח אינו ראוי לנו. אין לי על כך ראיות, אבל נדמה לי שאם נבדוק, נמצא שאצלנו נפרצו גבולות שעדיין קיימים ברבות ממדינות העולם. אם לא בסכומים אבסולוטיים, אז בוודאי באופן יחסי.

בונוס על תנאי

הבונוס הראשון בהצעת רמון הוא המסר שהיא משגרת אל המנהלים ובעלי החברות הנדיבים. החגיגה חייבת להסתיים, אומרת ההצעה. אם אתם לא תסיימו אותה ביוזמתכם, אז הממשלה תעשה זאת.

כל זאת, בתנאי ברור אחד: שההצעה לא תמצא את דרכה אל מגירת ההצעות האבודות. אם רמון מתכוון ברצינות, שלא יתן להצעה לרדת מסדר היום עד שהטיפול בה ימוצה.