החברים של בזמוזגיס

קשה להתאפק ולא למצוא בספר סיפוריו הראשון של דיוויד בזמוזגיס איכויות צ'כוביות. הסיפורים הקצרים הנפלאים של בזמוזגיס הצעיר (יליד 1973) פורטים בדיוק על אותם נימי רגש שצ'כוב ידע לעורר. הומור אירוני נמהל בחמלה על גורלן של הדמויות - כה עלוב וחמצמץ, וכה אנושי - והן קמות בפני הקורא וצובטות את לבו באופן שלא ניתן לסרב לו, מזכירות לו שחייו של אדם הם אוסף של רגעים קטנים - תקווה, ציפיה, חרדה, כישלון, בדידות - מזכירות שאנושיות פירושה חוסר שלמות, ושאין אנו מסוגלים להתחמק מאנושיותנו.

בזמוזגיס הוא בן למשפחה יהודית מהעיר ריגה שבלטביה. בשנת 1980, בהיותו בן שבע, היגר עם הוריו לטורונטו שבקנדה, שם הוא חי כיום. סיפוריו סוקרים את הוויית המהגרים הרוסים האבודים וההמומים, שמתאמצים להסתגל לשפת הארץ הזרה ולתרבותה (פעמים רבות במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם כך היה נשמע קולו של המספר אילו עלה לישראל, והאם זהו גם קולם של העולים הרוסים החיים בינינו: משהו בספר מצליח לשכנע שזהו אינו רק קולו הפרטי של דיוויד בזמוזגיס, אלא קולם האוניברסלי של המהגרים באשר הם).

הסיפורים מסופרים כולם בגוף ראשון ומסודרים בסדר כרונולוגי, כאשר בתחילה המספר הוא ילד בן שש ובסוף הוא גבר צעיר. השמות משתנים מעט, אך חוזרים תווי הזיהוי של אותה משפחה הנאבקת על רווחתה הכלכלית ושורשיה החדשים, משפחה שבה המספר הוא בן יחיד, האב הוא מאמן ספורטאים לשעבר בברית המועצות הישנה שהפך למעסה טיפולי, והאם היא אותה האם. הרושם המתקבל הוא אוטוביוגרפי ואישי מאוד, אם כי יתכן שאין זה אלא חלק מרשת טוויה היטב של בדיון מתוחכם. לא שזה משנה הרבה, מפני שהמעשה הבדיוני הצליח.

כבר בסיפור הראשון, "טפקה", מצליח בזמוזגיס לחשוף את הכאב וההשפלה הצורבת, האינסופית, שבחיי מהגרים. הוא ילד בכיתה א' שהוריו מכירים בעובדה שהוא דובר אנגלית טוב מהם, ומוכשר מהם להשתלב בסביבתו החדשה. הוריו מתידדים עם השכנים בבניין, הנחומובסקים.

"ריטה נחומובסקי היתה קוסמטיקאית ומישה נחומובסקי היה בעל מלאכה. הם הגיעו ממינסק, לא הכירו נפש חיה בקנדה, ובהתלהבות חסרת מעצורים צרפו את עצמם למשפחתנו. הורי שמחו לקבלם. לנו היו חיים קשים, אבל חיי הנחומובסקים היו קשים יותר. הם היו בודדים, מבוגרים, המומים מדרישות השפה. משום היותם חסרי ישע בעצמם מצאו הורי סיפוק במתן עזרה לנחומובסקים, שהיו חסרי ישע עוד יותר" (12).

בבת עינם של הנחומובסקים העריריים היא הכלבה המקסימה טפקה, שמביאה אור לחייה של ריטה. הכלבה נמסרת להשגחתו של הילד, ובשלב זה הקורא כבר מתכווץ ומכין את עצמו לאסון שיתרחש. והאסון אכן מתרחש. בסופו של דבר טפקה לא מתה, אבל אין לכך כל חשיבות, מפני שמנקודת ראותו הפרטית - הילד הרג אותה. ועם תחושת האשמה הזאת יהיה עליו להמשיך בחייו.

החמצה ואכזבה הם מוטיבים חוזרים כאן. איש מהדמויות המופיעות בספר לא נידון לחיים של הצלחה, אהבה וזוהר. אחד הנוגעים ללב ביותר הוא אביו של המספר. בסיפור "רומן ברמן - מעסה טיפולי" האב נאבק בציפורניו על קיום העסק הקטן שלו. הוא כמעט נאלץ לרדת לזנות (מטפורית וממשית), כאשר הוא מטפל באשתו הבלתי מושכת של פטרון עשיר שהבטיח לסייע לו להתבסס. כאשר בנו חושף את מעשיו הוא מתבייש בעצמו עמוקות. רומן הוא דמות פתטית ומכמירה. ההגירה לקנדה אולי היתה צעד נכון מבחינות מסויימות, אבל היא קרעה אותו באכזריות מהעולם שהשתייך אליו, ושהעניק משמעות לחייו.

דרישת שלום מאותו עולם רחוק מביא סרגיי, מרים משקולות שאותו גילה ואימן האב בברית המועצות. בסיפור "האיש השני הכי חזק בעולם", סרגי מגיע מעבר למסך הברזל לבקר בקנדה. ליום אחד, רומן ברמן הוא שוב אדם שיודע מה שהוא עושה, ושיש לו חשיבות. אבל גם סיפור זה יסתיים בנימה חמוצה. הכל אבד, נגמר, נשבר. אפילו סרגיי, גיבור ילדותו של המספר, כבר איננו האיש הכי חזק בעולם אלא שיכור עלוב.

סיפורים מתוך "נטשה" התפרסמו במגזיניים יקרתיים כמו הניו-יורקר והרפר'ס, והספר, שראה אור בשנת 2004, הפך את בזמוזגיס מאלמוני לכוכב ספרותי.

"נטשה", דיוויד בזמוזגיס, הוצאת מחברת לספרות, 142 עמ'