עדשה רחבה

העריכה האופנתית של סולו אביטל לסרט שעשה על הצלם זיו קורן, לא מסתירה את הסיכונים הגדולים שהוא לוקח כדי לתעד את המציאות הבלתי אפשרית בשטחים, ואת המחיר שהעבודה שלו גובה. למשל, רק במהלך עשיית הסרט הוא שמע את אשתו, הדוגמנית והמגישה גלית גוטמן, אומרת שהיא מבינה שהיא תמיד תהיה אצלו רק אחרי הצילום

מצלמת הווידיאו של סולו אביטל עוקבת אחרי זיו קורן המתעד במצלמת הסטילס שלו את פינוי גוש קטיף. בקריינות הרקע קורן מגלה את ליבו: "היו לא מעט קטעים ששמחתי שאני מאחורי המצלמה, שלא יראו שאני בוכה". הוא לא מזדהה עם היחס התקשורתי שמתנחלי גוש קטיף קיבלו בעת הפינוי. בלי קשר לדעותיו הפוליטיות, אשר מאוד חשוב לו להדגיש כי הן רחוקות מאלו של המתנחלים, מכעיס אותו שפטרו את הטרגדיה האישית של 6,000 איש כבכיינות ומניפולטיביות. הוא רואה את שני צדדיה של סיטואציית המתיישבים, כפי שהוא מקפיד לכנותם: "צריך להבין ששום תמונה ושום כתבה בטלוויזיה לא מעבירה את רמת האמוציות שמתקיימת בשטח. כמובן שהייתה מניפולציה של סחיטת דמעות מצד המתיישבים במטרה להצליח לכופף מבחינה נפשית את החיילים. לא זה מה שגרם לי לבכות, אלא 5,000 או 6,000 סיפורים אנושיים קורעי לב על אנשים שצריכים לעזוב את הבית ששלהם בניגוד לרצונם. הכאב האישי שלהם הוא עמוק ואמיתי. עם זה היה לי קושי, אני מודה".

הטון של המשפט האחרון מסגיר נימה מובלעת של התנשאות על כל מי שמסיבות פוליטיות אינו מסוגל להכיר בכאב הזה. קורן, שאת מרבית 15 השנה הארונות בילה בהפגנות פלסטיניות סוערות בשטחים כמו גם בזירות הפיגועים השונות, מתעקש על המקרה האנושי הספציפי, ללא הבדל גזע, לאום או אמונה, כנקודת מוצא בלעדית לעבודתו כצלם החדשות הפוליטיות העסוק ביותר בארץ. במשך שנתיים ליוותה אותו מצלמתו של האמן הרב-תחומי סולו אביטל. הסרט "יותר מאלף מילים" מציג לוחם בודד על אופנוע כבד, המתייצב באופן תדיר בין כוונות רובי צה"ל לאבני הילדים הפלסטינים, מטפס על חומות הבתים ההרוסים בג'נין וברפיח, מנתב בין קרבי האוטובוסים וזוועות הפיגועים דקות ספורות לאחר הפיצוץ, או מתייצב בגפו במפקדות ארגוני הטרור הפלסטיניים. מצלמתו מתעקשת להימצא בחזיתו של כל אירוע היסטורי שעובר על המדינה הפצועה, בטווח אפס, והחיים בטווח הזה נראים מסוכנים מאוד וגם, איך לומר זאת, מסעירים מאוד. עריכת הסאונד והתמונה הקצביים מאוד של אביטל משלימות את האפקט. תחושה "פופית" ו"סקסית" עולה מהחומרים.

אביטל אינו מסכים: "אני לא מקבל את המילה פופי. השימוש המסוגנן במדיום נועד להעצים רגשות שנמצאים שם בין כה וכה, ולא על מנת לייפייף את הנושא. בעריכה אני מנסה ללטף איפה שנראה לי ראוי ולהביא כאפה איפה שזה נחוץ, בלי אף פעם להתחשב במה הקהל או הביקורת יחשבו". קטע מדהים שמפגין את יכולותיו הווירטואוזיות של אביטל בתחום העריכה מראה הפגנה של ילדים פלסטינים, כאשר ברקע לופ תופים רפיטטיבי שתואם באורח מושלם את צעקותיהם הקצביות של הילדים. אביטל יצר את כולו מחומרים שהוקלטו באותה הפגנה: "תוך כדי שצילמתי את הילדים האלה צועקים פשוט שמעתי את הביט בראש. לא יכולתי לחכות לחזור הביתה, לערוך את זה ולשלוח לזיו". זיו מאשר: "שמעתי את הקטע ואמרתי לסולו שזה יכול להופיע במצעד הפזמונים". הוא צודק.

נפגשו במסיבה

הפגישה עם שניהם נערכת בסטודיו של קורן ברחוב נחמני בת"א, במתחם לב העיר האופנתי והשוקק. צעצועי רטרו צבעוניים ובקבוקי מיני-בר של וויסקי ו-וודקה, מן הסתם שלל מהסתובבויותיו התכופות ברחבי העולם כמציגן מבוקש, ניצבים בקבינט עץ יפהפה בפינת החדר. במרכז ניצב שולחן פול ועליו תיקי ציוד צילום. נראה שלעתים נדירות בלבד ייעודו המקורי של השולחן בא לידי שימוש. "לצערי לא יוצא לי לשחק הרבה", מודה קורן, "אבל זה יופי של משטח לערוך עליו תמונות". הם שניהם צעירים, נאים, לבושים בתחכום. מילים וביטויים באנגלית מצוחצחת מופיעות תדיר במשפטיהם.

זה נראה טבעי אם כן שפרויקט הסרט ייוולד במסיבה דווקא, שם נפגשו השניים לראשונה. קורן, שמתעקש להבהיר שלא מדובר בפרויקט משותף אלא בסרט של סולו, בכלל התנגד לכל העניין בהתחלה: "פשוט לא היה נראה לי שיהיה אפשרי לצלם את הסרט. אני צריך להיעלם בסיטואציה שאני מצלם. אין לי אפשרות לסחוב אחרי צוות צילום ובום-מן ושמום-מן. כשמקפיצים אותי אי אפשר שאחרי האופנוע ייסע וואן". הטכנולוגיה באה לקראתם. אביטל מצא שעם מצלמה מיניאטורית ומיקרופון-צוואר המותקנים על קורן עצמו הוא פותר להם את הצורך בצוות צילום. קורן היה עדיין סקפטי. אחריות נוספת גם על בן אדם אחד מלבד עצמו בתנאי השטח הקשים בהם הוא עובד נראתה בעייתית. הם סיכמו על יום צילומים ניסיוני.

קורן מדבר הרבה על פקטור המזל בסרט, הן ברמת ההישרדות האישית, הן ברמת ההצלחות שלו כצלם עיתונות 'להביא את הפריים המנצח'. מזל זה ללא ספק מרחף מעל אירועי יום הצילומים הראשון של סרטו של אביטל. מה שהייתה אמורה להיות יציאה שגרתית לשטח הפכה לדבר אחר לגמרי עוד לפני שהספיקו השניים לעזוב את שכונת מגוריהם בת"א. בעודם ממלאים דלק, מתבשר קורן על חיסולו של אחמד יאסין. "האדמה תבער היום", הוא מודיע לאביטל, "אני מציע שנדחה". לאביטל נותר להחליט על תוכניותיו במצב החדש שנוצר בזמן שלקח למיכל הדלק להתמלא. במקום לעשות זאת הוא צילם את הסיטואציה וכשהגיע הרגע בחר להמשיך הלאה. קורן היה פחות מרוצה. הוא הבהיר שמכאן והלאה הוא אינו יכול להיות אחראי על חייו של אביטל. אביטל, שמעולם לא היה בשטחים ואף לא שירת בצה"ל, הסכים. קורן תדרך אותו במכונית לגבי כללי ההתנהגות הבסיסיים של עיתונאים בשטחים - לא מדברים בעברית, להיצמד לגבו של קורן וכן הלאה - ובזה הסתכמה הכנתו.

אביטל: "פחדתי, ברור. אבל ברוגע של זיו היה משהו מרגיע מאוד גם לגבי. התחושה החזקה שהוא יודע מה הוא עושה הקרינה באיזשהו אופן גם עלי". הם הגיעו לבית לחם. את פניהם קיבלו מהומות שמונצחות היטב בסרט. מטחי אבנים, צמיגים בוערים וחילופי אש בין כוחות צה"ליים ופלסטיניים. אביטל: "פתאום ראיתי את זיו רץ. צעקתי לו שלא ישאיר אותי לבד. הג'יפים של צה"ל כבר חתכו מאיתנו. היינו שם לגמרי לבד. הוא סימן לי עם הראש לרוץ אחריו. נשענתי על איזו חומה מכוסת גרפיטי, ניסיתי לתפוס קומפוזיציה טובה, ופתאום אני רואה ב-view finder חייל צה"ל עם הכוונת שלו ישר עליי, וזיו צועק: "הוא משלנו, הוא משלנו!"

קורן: "החייל היה משחיל אותו. הבנאדם מחזיק חפץ שחור בין הידיים, צמוד לקיר - בשביל חייל זו סיטואציה ברורה - לירות על מנת להרוג. חיילים בסיור הם בהיסטריה, הולכים עם העיניים בתוך כוונות, הם לא יוצאים לטיול בשדה". אביטל: "ואז זיו אמר לי את המשפט: אתה תמיד מצלם עם שתי עיניים פקוחות. אין פה מצב לצלם עם עיין אחת, להתרכז בשוט. ובכל זאת הרגשתי יחסית בטוח. יותר בטוח עם מצלמה ביד מאשר אם היה עלי נשק". הם חזרו עם חומרים "מטורפים", לדברי אביטל. "עוד באותו הערב קיבלתי אור ירוק לסרט מהמפיק הגרמני. ורק אז התיישבתי לכתוב את הקונספט..."

בזמן שלגמתם אספרסו

הפיצ'ר (כשעה ועשרים דק') מפגיש בין חייו המקצועיים של קורן לחייו הפרטיים, כאב לשתי בנות קטנות ובעלה של הדוגמנית ומגישת הטלוויזיה גלית גוטמן. היא עצמה מרואיינת בסרט על חייה של אישה ואם לגבר שלעתים נעדר מהבית לשבועות אותם הוא מבלה בחזית המלחמה בעמדת הצלם הלא בטוחה. את חומרי הסרט לא ראתה, על אף בקשותיה, עד שהיה הסרט ערוך סופית, באותה מדיניות איפול הנהוגה בבית בכל הנוגע לסיטואציות אליהן נקלע בעלה. בין לבין מתוארים גם אספקטים אחרים בחיי הזוג, כמו נסיעה משותפת לניו-יורק שם מקבל קורן פרס על עבודתו הדוקומנטרית. דבריה הם מן היפים והמרגשים שבסרט. "הפרס שזיו מקבל היום הוא בעצם פרס בשבילי". היא אומרת בניו-יורק "זה הפרס שאני מקבלת על זה שאני נותנת לו לעשות את כל הפרויקטים האלה".

במקום אחר בסרט גוטמן אומרת שהיא כבר מבינה שאצל בעלה היא תמיד תהיה מספר שתיים, אחרי העבודה. קורן אומר שעד היום הוא לא יודע איך להתמודד עם המשפט הזה. "זה היה סוג של מכה לפנים, מן 'האלו, תתעורר'. גם אם זה לא נכון, עצם זה שהיא מרגישה ככה". אבל הוא לא מתכוון להפסיק לעבוד. שוב ושוב הוא חוזר על טענתו הבסיסית, שכל עוד אנשים ימשיכו לא לרצות לדעת הוא ימשיך לצלם, לספק את החומרים. זה נשמע מרשים, כמעט מתריס. קטע בסרט בו הוא מתאר את תחושת האבסורד שלו כשהוא מגיע על האופנוע לירושלים מהתופת בבית לחם, כארבע דקות נסיעה, ובצהריי יום שישי אנשים יושבים לקפה, מטריד באופן אישי.

תפקיד אידיאולוגי

דיבורו רהוט מאוד. הוא איש הבקיא בשפת העיתונות. החיילים בעת פינוי גוש קטיף "עשו את המוטל עליהם ללא דופי". את המתיישבים הוא "אינו שופט ברמה האישית", למרות ש"אין לו שום סימפטיה לחוליגנים שהתבצרו על גג בית הכנסת בכפר דרום". יותר שיפוטיות ניתן למצוא אצלו לגבי זכרייה זביידה - "גנב מכוניות פרחח עם דם על הידיים" - שפגישתם המשותפת מתועדת בסיקוונס עוצר נשימה בסרט. כשנושא השימוש הבעייתי בגופות פיגועים בתקשורת עולה, הוא מתלהט: "לצערי הפלסטינים הבינו הרבה לפנינו שהמלחמה האמיתית היא על דעת הקהל העולמית, ולא מה שקורה בשטח. הפלסטינים לא נותנים לעובדות להרוס להם סיפור טוב. נכנסנו למערבולת של מלחמה על דעת הקהל העולמית, וקבלנו נוק-אאוטים אחד אחרי השני. חלקם מוצדקים ורובם לא. אני חושב שזה יהיה לא נכון, מבחינה תקשורתית, הסברתית, מבחינת הדימוי שנחרט לנו בזיכרון הקולקטיבי, להציג תמונות סטריליות שיהיו נוחות לאנשים עם הקפה של הבוקר".

בתערוכה שלו בטוקיו הוא מדווח על תחושתו כמעין שגריר של מדינת ישראל. כך מן הסתם גם הרגיש כשהסרט אודותיו זכה השבוע בפרס הסרט הדוקומנטארי-העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי וויניפג ובפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בריג' בוונקובר, שניהם בקנדה. קורן נמצא בחזית, בשטח, היכן שרובינו פשוט לא נמצאים. כשמנקים מהסרט את העריכה התזזיתית והלופים הקדחתניים בסאונד, עולה ביתר חדות השאלה האידיאולוגית. בין הביטויים הצה"ליים שבהם קורן מרבה להשתמש בדבריו לאילו שבאנגלית, נוצרת התחושה שההיסטוריה המדברת מגרונו היא זו של המעבר מעמדת דובר צה"ל לתרבות האינטרנט וה"מלחמה על דעת הקהל", יותר מאשר תחושת החובה האישית לעמוד על מהות האסונות האנושיים שהמלחמה הארורה מספקת לנו מדי בוקר, עם הקפה. ועדיין זה הוא שנמצא שם. בסופו של דבר זה בעיקר מה שמשנה. "

"יותר מאלף מילים" מציג בקולנוע לב בדיזינגוף סנטר בת"א.