המלאך גבריאל

אחת התלונות הנפוצות של בעלי דין ופרקליטיהם נגד שופטים, נוגעת ללחץ שהם מפעילים להגיע לפשרה. נציבת תלונות הציבור על שופטים, טובה שטרסברג-כהן כבר יצאה נגד הלחצים המוגזמים מצד השופטים, ובאחד הדו"חות שלה כתבה ש"על בית המשפט להימנע מהערות בעלות גוון מאיים אם לא ייענו להצעתו ומיצירת אווירה כפייתית בכל דרך אחרת". מעניין מה היתה אומרת על התיק הבא, שהתברר אצל שופט בית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, גבריאל שטרסמן.

התיק עסק בתאונת שרשרת בה היו מעורבים חמישה רכבים, כשהנהג הקדמי ביותר תבע את הנהגת שהתנגשה בו מאחור. זו הגישה הודעת צד ג' נגד שתי נהגות הרכבים שהתנגשו בה מאחור ונגד חברות הביטוח הפניקס, מנורה ומגדל, שביטחו אותה ואותן. התביעה היתה על סך 1,600 שקל, שהם סכום ההשתתפות העצמית והכינון ששילם התובע. את יתר הסכום ששולם על הנזק לרכבו, עתידה לתבוע חברת הביטוח שלו מהחברות האחרות בתביעת "שיבוב", והוא הדין לגבי שאר הצדדים ששילמו השתתפות עצמית, שצפויים לתבוע אותה ממי שהתנגש בהם.

שטרסמן זעף

כל הנתבעים הגישו כתבי הגנה ולדיון התייצבו התובע, שלוש הנהגות הנתבעות וכנהוג במקרים מעין אלה, גם נציג מחברות הביטוח שלהן. עם פתיחת הדיון, פנה השופט בדימוס שטרסמן (החוק מאפשר גם לשופטים בדימוס לשבת בתביעות קטנות) לנציגי חברות הביטוח, והציע להן להתפשר או להסכים שייתן פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, וזאת מבלי שתוטל אחריות על מי מהנהגים.

נציג חברת מנורה סירב, והסביר לשופט שבעוד כמה שבועות צפוי לקיים בית המשפט לתביעות קטנות בנתניה דיון בתיק נוסף הנוגע לאותה תאונה. לכן, אמר, מתן פסק דין בתיק זה, שיקבע מי האחראים לתאונה, יהווה מעשה בית דין ויחסוך את זמנו של בית המשפט בנתניה ושל הצדדים לדיון.

השופט שטרסמן זעף, ואמר שהתיק בנתניה אינו מעניינו, אלא רק התיק שבפניו. בהחלטתו כתב: "ניהולו של הדיון ושמיעת עדויותיהם של שלושה נהגים, ואולי אף ארבעה, הוא בזבוז זמן שיפוטי יקר ביותר וגם זמנם של בעלי הדין. בהיעדר הסכמה, נאלץ ביהמ"ש למורת רוחו לשמוע את עדויות הנהגים, אך הוא מחליט לצמצם מייד את הזמן שיינתן להם, משום שגירסותיהם רשומות בבהירות בכתבי ההגנה".

בפני שטרסמן התקיים דיון בן 40 דקות, כולל הזמן ש"בוזבז" על הצעת הפשרה של השופט. מדובר, אגב, בזמן סביר בהחלט, בהתחשב בעובדה שישנם שמונה צדדים בתיק (תובע, שלושה נתבעים ונציגי חברות הביטוח שלהם). בתום הדיון, הציע שטרסמן שוב שהצדדים יסכימו לפסק דין על דרך הפשרה. אחת מנתבעות צד ג' סירבה, והשופט שלח את נציגת חברת מגדל אל מחוץ לאולם, כדי "לשכנע" אותה להסכים. הנהגת התרצתה, לאחר שהנציגה הסבירה לה שאם תהיה היחידה לסרב, הדבר עשוי להתבטא בהטלת האחריות עליה בפסק הדין.

פחות משבוע אחר כך, כתב שטרסמן את פסק הדין, שחלק גדול ממנו הוקדש לסירוב הצדדים להגיע לפשרה. "מן המפורסמות", כתב, "שתאונות המכונות 'תאונות שרשרת', שבהן מעורבות מכוניות אחדות, אינן תמיד קלות לפתרון נכון וצודק, משום שגם אם הנהגים מעידים כולם עדויות אמת על-פי זיכרונם הסובייקטיבי, ייתכן גם ייתכן ששאלת הפגיעה ברכב שלפניהם לא תוכרע לעולם הכרעה נכונה, משום שמפגש המכוניות זו בזו בשרשרת אינו מאפשר תמיד תשובה מתמטית חד-משמעית, לשאלה איזו מכונית פגעה קודם באיזו מכונית".

"התמשכות הדיון לא היתה מוצדקת כלל ועיקר", הוסיף. "ניתן היה לסיים את הפרשה רבת המשתתפים הזו בדקות ספורות, לו גילו נציגי חברות הביטוח יותר פתיחות. למרבה הצער, סירבו נציגי חברות הביטוח להצעה". לאחר שהכביר מילים על משמעות וחשיבות הפשרה, חייב כל אחד משלוש הנתבעות ואת חברות הביטוח שלהן לשלם 400 שקל לתובע.

אחר כך, התפנה לסגור חשבון עם חברות הביטוח. "דעתו של בית משפט זה היתה מאוד לא נוחה מניהולו (של התיק). לא היתה זו הפעם הראשונה, שחברות ביטוח נתבעות מנהלות 'מלחמת עולם' גם במקרים שבהם לא זו בלבד שסכום התביעה נמוך, אלא שבית המשפט הציע להם חזור והצע, במקרים שבהם מדובר בתאונות שרשרת, שבהם הוכחת השאלה 'מי פגע במי קודם' קשה ביותר ולעיתים בלתי אפשרית, לוותר על עקרונות ולהגיע לפשרה זולה, כשבית המשפט פוטר מאחריות משפטית את הגורמים לתאונה".

חברות הביטוח זועמות

לדבריו, "אין מדובר במקרים עקרוניים, אלא בחיים נורמטיביים של נהגים שנקלעו למצב ביש, כשכל אחד מהם רואה את מכוניתו לכודה בין - או בקצה - שורה של מכוניות דבוקות זו לזו. ברוב המקרים אין דרך להוכיח - לבטח לא לשכנע - את בית המשפט מי קדם בפגיעתו למי, זה שמלפנים או זה שמאחור. ניסיונותיו של בית המשפט לשכנע את נציגי חברות הביטוח להסכים לפשרה מוסכמת, דבר שהיה חוסך זמן וכסף מכולם, נפלו בפרשה זו על אוזניים ערלות ממש. רק לאחר דיון שנמשך שלושת רבעי שעה, כשכל נהג מוסר את גירסתו וכשכל נציג של חברת ביטוח משמיע את סיכומו, נעתרו נציגי חברות הביטוח להצעתו החוזרת של בית המשפט להסכים לפסק דין של פשרה".

הוא הוסיף, ש"הזמן היקר שהלך לאיבוד בגלל דבקות בעקרונות או בהוראות מחמירות של חברות הביטוח, אין לו תחליף. מתדיינים אחרים המתינו בסבלנות עד שהדיון בתיק רב-משתתפים זה יסתיים. אין למוד באמות מידה רגילות את הזמן והממון שירדו לטמיון עקב דיון סרק זה. הסכמתם של נציגי חברות הביטוח בסופו של יום להצעת בית המשפט לפסוק על-פי סמכותו בסעיף 79א, היא הנותנת שאפשר היה לחסוך הרבה גם זמן, גם את שוויו בממון, לו הסכימו לפשרה לפני תחילת הדיון".

הוא השתמש בתקנה 514, המאפשרת לו להטיל הוצאות על בעל דין ש"האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת", וחייב את שלוש חברות הביטוח לשלם 800 שקל, כל אחת, לאוצר המדינה. בחברות הביטוח זועמים.

האם לחברת ביטוח אין זכות להגן על עצמה בבית המשפט?", הם תוהים, ומזכירים לשופט שבית המשפט לתביעות קטנות נועד בדיוק לתיקים על סכומים זעומים. לדבריהם, השופט התמקד בקושי להכריע עובדתית בתאונות שרשרת, בעוד שאר בתי המשפט לתביעות קטנות פוסקים בנושא מבלי להניד עפעף. הם חשים, ששטרסמן ביקש להתחמק מהכרעה בשאלה קשה. (ת"ק 1053/06).