"מדינת תל-אביב - סכנה קיומית לישראל"

דווקא כשקטיושות וקאסמים נופלים בפריפריה בצפון ובדרום, מתריע פרופ' ארנון סופר, כי הנהירה למרכז הארץ מפקירה את השוליים למיעוטים ומכלה את התשתיות והמשאבים הלאומיים, שכבר הגיעו למיצוי * מציע לפזר מוסדות ציבור בערים השונות, להעביר את בסיסי צה"ל דרומה ולפתות מיליונרים לצאת מהמרכז

"המשך ההתכנסות אל הליבה התל-אביבית היא קריאת תיגר על מדינת ישראל. אם לא ייעצר התהליך, סופו יהיה פורענות נוראה למפעל הציוני כולו, משום שמדינת תל-אביב לא תוכל להתקיים זמן רב ללא עורף". נביא הזעם הוא פרופ' ארנון סופר, ראש קתדרת חייקין לגיאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה. סופר מתייחס להתרכזות האוכלוסיה במרכז הארץ, וטוען שהבועה התל-אביבית גדולה יותר ממה שנדמה לנו, ובעיקר מסוכנת יותר. מעין טיטניק אורבני - אם לנסות לדמות חזון אפוקליפטי מתאים.

לגרסתו, הפיכת מרכז הארץ - "גדרה עד חדרה", כמו שנהוג לומר, ובמונחי המיפוי של סופר - קו אשדוד-גדרה בדרום, קו מודיעין-כוכב יאיר במזרח, וחדרה-קיסריה בצפון - לרצף אורבני אחד גדול, אינו תהליך טבעי פשוט של התרחבות מטרופולינית, אלא תהליך הרסני של פיתוח מואץ וחסר פרופורציות. הפיתוח כולו מתרכז באזור אשר מנוצל עד כלות, תוך ריקון האזורים האחרים מיכולת החיות ואפילו מזכות הקיום שלהם.

מבחינת התשתיות, ישראל הגיעה לקצה גבול כושר הנשיאה בתחומים רבים, מתריע סופר: "מערכות התחבורה, מערכות סילוק האשפה, הביוב והניקוז בערים הגדולות. הדבר גם מביא להרס חופי הים, לחיסול הדיונות בבנייה, להרס החקלאות, להיעלמות השטחים הפתוחים, לקריסת מערכות התכנון הפיזי ברמה הלאומית והמוניציפלית, להידרדרות ביחסים בין אדם לחברו ולפערים חברתיים עצומים בין מרכז הארץ לשוליה", אומר סופר.

בשנים הראשונות לקיומה נקטה מדינת ישראל מדיניות אגרסיבית של פיזור אוכלוסין - לעיתים תוך חוסר התחשבות מוחלט ברצונותיהם וכוונותיהם של ה"מתיישבים". אולם ככל שהביקורת על תהליכי יישוב העולים בפריפריה קשה ומורכבת, סופר מבקש להדגיש את החשיבות הרבה של פרק זה בתולדות המפעל הציוני, שהגדיל, גם אם במעט ובקצב איטי, את האוכלוסיה בשולי המדינה. ב-15 השנים האחרונות, לדבריו, מתקיים תהליך הפוך, ובתקופה זו קלט אזור המרכז כ-100 אלף תושבים מאזורי השוליים.

"היהודים נוטשים את שולי המדינה", זועק סופר, והעובדה שהוא משתמש במונח 'יהודים' ולא 'אזרחים' או 'תושבים' אינה מקרית. לדבריו, ההשלכות של התכנסות יהודי ישראל בתל-אביב רבתי הן קשות, שכן מבחינה דמוגרפית-גיאוגרפית, בכל אזור שהאוכלוסיה היהודית "מפקירה" מתקיימת השתלטות זוחלת אך משמעותית של אוכלוסיית מיעוטים, של בדואים בנגב ושל יישובים ערביים בגליל ובעמקים. "אם לא יהיה חיזוק יישובים יהודיים בעמק יזרעאל, ייווצר רצף ערבי בין הגלבוע לג'נין", הוא אומר.

בחוברת בנושא זה שהוציאה לאחרונה אוניברסיטת חיפה, מציינים סופר ושותפתו למחקר, יבגניה ביסטרוב, שהמצב בישראל חמור במיוחד לנוכח האיום המתמיד על גבולות המדינה והאיזון הדמוגרפי השברירי שמתקיים כאן בין אוכלוסיה ערבית - בתוך גבולות ישראל וסביבם - לאוכלוסיה היהודית. "הנתונים איומים", אומר סופר בשיחה עם "גלובס". "אנשים עוסקים ביומיום, תרבות הצריכה משגשגת והבורסה חוגגת, אבל התשתית שעליה אנחנו יושבים לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן".

גלובס: מדוע אתה נזעק, הרי זהו תהליך עולמי נורמלי, של התנקזות אוכלוסיה לכיוון מרכזי הכוח.

סופר: "אני טוען שזה אכן מצב נורמלי, בכל ארץ שאת השוליים שלה לא חומדים. הרי אם 60 מיליון צרפתים יתרכזו סביב פריז, אין חשש שמישהו יחמוד את נורמנדי ואת ביאריץ".

לדבריו, גם הדומיננטיות של ערים בעולם, כמו פריז, לונדון, סאול, קהיר או בואנוס איירס מהווה מכה קשה לאזורי השוליים, אך במקרה שלהן התהליך של התרכזות האוכלוסיה אינו פוגע בריבונות של מדינותיהן, שכן הגבולות שלהן מוכרים על-ידי הקהילה הבינלאומית. "בישראל המצב שונה, כי בשוליים נמצאת אוכלוסיה ערבית גדולה יחסית, שאינה מזדהה עם המדינה מבחינה פוליטית-לאומית, דתית, חברתית-תרבותית וכלכלית", אומר סופר.

"הרכב האוכלוסיה בישראל יקבל תפנית חדה ב-15 השנים הקרובות. ב-2020 יהיו באזור 8.8 מיליון אזרחי ישראל יהודים, מול 13.5 מיליון ערבים פלשתינים בתוך הארץ ומסביבה (ברשות הפלשתינית ובירדן). מישור החוף הצפוני, הגליל ההררי, עמק יזרעאל, יהודה ושומרון (כולל ירושלים) והנגב הצפוני נעזבים מיהודים או שהיהודים בכלל לא מגיעים אליהם. היישות היהודית הולכת ומסתגרת בהדרגה מחדרה בצפון, עד אשקלון בדרום וירושלים במזרח.

"כשיהודי באר-שבע והמרחב הדרומי בורחים למרכז, רבע מיליון בדואים מתפרסים בנגב הצפוני על מרחב ששווה בגודלו לגליל. ירושלים, עיר הקודש שחוברה לה יחדיו, אם כל-כך אוהבים אותה איך זה ש-200 אלף איש עזבו את העיר ב-15 שנים האחרונות? בהשוואה לשתי הדוגמאות הללו, הגליל במצב טוב יחסית".

סופר לא עוסק רק בתצפית אקדמית על המצב. בכובעו האחר הוא משמש זה שנים רבות כיועץ לגופים אסטרטגיים בדרג המדיני והבטחוני, והוא מלמד במכללות לבטחון לאומי. "אני יכול לומר בגאווה ששמתי את העניין על שולחן ראש הממשלה", הוא אומר. ואם דבריו נשמעים "ימניים" למדי, הרי שהמסקנות שלו מפתיעות ביותר: "לאור התמונה הזו אנחנו חייבים להתנתק מהשליטה בעם הפלשתיני, כדי לתקן 40 שנות מחדל", אומר סופר. "ב-67' נפלנו בפח. ירדנו מהפסים. ופה הביטוי 'תפסת מרובה לא תפסת' מצטייר במלוא עוצמתו. אני לא מזלזל ברגשות שלנו לארץ הקודש, אבל זה לא מתיישב עם המציאות.

"מאז 67' רצינו לייהד את הגליל ורצינו לייהד את יהודה ושומרון, את עזה ואת בקעת הירדן, ורצינו לאחד את ירושלים ולהפכה למטרופולין גדול, וליישב את הנגב לפי תורתו של בן-גוריון, וכל אותו זמן הצבענו ברגלים לטובת תל-אביב".

את האנומליה של מדינת תל-אביב מציע סופר לבלום על-ידי פיזור מוסדות הציבור והעברת בסיסי צה"ל דרומה - תהליך שכבר החל ויש לעודדו, כיוון שהוא יעודד התיישבות משפחות של אנשי צבא בסביבת הבסיסים. ניסיון העבר מלמד שיישובים שבהם התיישבו בעבר אנשי צבא, בשכונות ייעודיות או ביישובים צעירים כמו מכבים, רעות וכוכב יאיר, זכו בחיזוק משמעותי.

בנוסף, הוא אומר, יש לקדם מערכות תחבורה יעילות לחיבור המרכז עם הפריפריה; לשפר את רמת השירותים בשוליים, בתחומי הבריאות, החינוך והתרבות. ניתן לקדם את האוניברסיטאות והמכללות שנאחזות בערי השוליים, ובראשן אוניברסיטת בן-גוריון והמכללות בצפת, בכרמיאל ובקרית שמונה. הכל תלוי בסדר העדיפויות הלאומי.

לדבריו, ניתן לייצר ערכים נדל"ניים בפריפריה: "כמו שהצליחו למשוך לאלפי מנשה ולאריאל עשרות אלפי חילונים, שוחרי איכות חיים ומגורים כדאיים, אם נחלק וילות בבאר-שבע ובנגב - בוודאי שיבואו. אם הממשלה תשדרג את הרכבות, כך שירוצו מתל-אביב לבאר-שבע ולראש פינה - מערכות תחבורה יעילות מהמרכז לשוליים ותמריץ כלכלי אמיתי למתיישבים, שיהיה כדאי להגיע לבית החלומות בגרושים - האנשים יגיעו".

- אבל אי אפשר לשנות את העידן שבו אנו חיים וליישב אנשים בכוח במקומות שהם לא מעוניינים להיות בהם.

"יש מגמות מאוד מסוכנות בחיים הטובים שלנו. זה נכון שאנחנו לא נהיה שוב חלוציים, אבל אני מוטרד מאוד. הדמוגרפיה שאני עוסק בה היא מרשם לעולם שלישי. וילדינו לא יסכימו לחיות בעולם שלישי. הם ימצאו את עצמם באוסטרליה ובניו זילנד, ובעמק הסיליקון. הקרב על ארץ ישראל באיכות גבוהה הוא אדיר. לא נעסוק כרגע בפוליטיקה וגדרות - אבל בואו נפזר את האוכלוסיה".

- מי יכול להוביל את התהליך? הרי זו לא רק החלטת ממשלה.

"הפצנו את החוברת בקרב אנשים בדרגים גבוהים, גם בעולם הכלכלי והעסקי. כ-150 מיליונרים ומובילי דעה במגזר העסקי קיבלו את המידע, בנוסף לתקשורת ולמערכת הביטחון וקובעי המדיניות. כיום, חודשיים אחרי הוצאת החוברת, אני מקבל תגובות. הראשונים שמתקשרים הם אנשי העיריות בפריפריה. יו"ר קרן ירושלים, רות חשין, הזמינה אותי להופיע בפני חבר הנאמנים של קרן ירושלים, כדי להציג בפניהם את הנושא ודרכי פעולה אפשריות. בצבא התגובה מאוד חמה, יש בזה תמיכה אמיתית. בתל-אביב אני מקבל מסר של 'מר סופר, מה באת להטריד אותנו', אבל אם בעקבות הדברים יהיו שניים-שלושה מיליונרים שיזוזו לפריפריה - הרווחתי את שלי".

- כל מיליונר כזה יוצר סחף אוכלוסיה?

"בוודאי. בזמנו השפעתי על מנכ"ל רפא"ל לעבור לגוש שגב. בעקבות המהנדסים מגיעים אנשי השירותים. נוצרים יישובים ואזורים שלמים של איכות חיים. חלק ממחיר ההתכנסות בגוש דן הצפוף הוא פגיעה באיכויות".

- אז זוהי אופציית הנדבנים? ערי הברון?

"אין הרבה עמים שעושים זאת טוב כמונו. הממשלה כבר ניצלה היטב את התכונה היפה הזו של העם היהודי - עד לרגע זה סטף ורטהיימר מטפח את עומר ואת תל חי. עוד שלושה-ארבעה כמוהו - גם זה פתרון", צוחק סופר.

פתרון נוסף, לדבריו, הוא יצירת אפיונים ברורים למרכזים עירוניים מחוץ לפריפריה. "כשכל העולם מתכנס לערים ראשיות, נשארות פריפריות חזקות בדמות ערים אוניברסיטאיות, ערי תעשייה ואזורי היי-טק, כמו בוסטון וקיימברידג', סיאטל ורדמונד, פורטלנד אורגון".

- אתה מדבר על ערים ייעודיות?

"אולי כן. הרמטכ"ל חלוץ התחיל כבר להזיז את שדות התעופה, את המודיעין ואת הבה"דים לנגב, ועכשיו אני מציע: למה שדובר צה"ל, גלי צה"ל וכל אזור המכללות והמודיעין בגלילות לא יעברו לירושלים?" ככלל, סופר מציע לפזר עד כמה שניתן תשתיות לאומיות ומוסדות ציבור בפריפריה. "אני גם נוקט עמדה סימבולית ושואל - האם כנס קיסריה או הרצליה הוא תחליף לכנס כלכלי בבירת ישראל? הסיבה לכך היא שרק בבועה של גוש דן הקפיטליזם הישראלי משגשג. בפריפריה אנשים בוכים. עוני בקרב עם שנלחם על קיומו לא מקובל עלי. אנחנו סובלים מאיום קיומי בתוך החגיגה הקפיטליסטית".

- ובכל זאת, כולם רוצים לעיר הגדולה. הצעירים עוברים לתל-אביב כדי להרגיש שהם חלק מה"סצינה". תל-אביב זוכה בעיני רבים (גם אנשי אקדמיה) למעמד של "עיר עולם". אפשר להבין את הנהירה אליה.

"אני מכיר את הטענה הזו, אבל לפי כל ההגדרות המקובלות תל-אביב היא לא עיר עולם. היא עיר חשובה לנו, אבל הקשר שלה לעולם מתמצה בשניים-שלושה סעיפים קטנים: בורסה, היי-טק, חיקוי וצרכנות. אני אוהב את הדוגמה הזו: תארי לך שהלילה יזרקו פצצות גרעיניות על תל-אביב, קהיר, בומביי, טהרן ואיסטנבול - ערי עולם עם מיליוני אנשים, ומחר בבוקר נקום לעולם שנעלמו ממנו 100 מיליון איש. אז מה? העולם יזיל דמעה וימשיך כתמול שלשום. אבל אם נפגע בלונדון, פריז, ניו-יורק וטוקיו - נקום בבוקר לכיאוס כלכלי עולמי. צ'ק לא יכובד, כל תעשיית ההון והחברות הגלובליות ייעלמו מהעולם".

לפי גישתו של סופר, המרכז היצרני והכלכלי של תל-אביב אינו חשוב לעולם כפי שהוא חשוב לנו. "זו נקודה כואבת, אבל אמות הסיפים לא ירעדו אם לא תהיה צ'ק פוינט או קומברס", הוא אומר. ההתכנסות האורבנית לגבולות 'מדינת תל-אביב' מעלה את הסיכונים הביטחוניים המאיימים ממילא על מדינת ישראל. אם תיפגע תל-אביב, הוא מדגיש, העולם ימשיך בלעדינו.

- אם כך, הכל רע או שיש מקום לאופטימיות?

"את המכה הגדולה עוד לא קיבלנו. זה מזכיר לי את שנות ה-30 של המאה העשרים. ימי פומפיאה שלפני האסון. בחצי השנה האחרונה הייתי בסין ובהודו, וראיתי ערים ופריפריות. ההתכנסות וההצטופפות מגיעה לערים של 25 מיליון איש, ולעזאזל האקולוגיה. לפי הערכתי, העולם נמצא לפני אירוע קולוסאלי של מלחמה על המשאבים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988