הכל אודות טבריה

אביבה כותבת. היא גרה בטבריה ומפרנסת בקושי בעל מובטל ושלושה ילדים. אניטה, אחותה שחיה דרכה, שולחת את כתביה של אביבה לעודד זר, טבריאני לשעבר שהתפרסם כסופר ועתה מרצה באוניברסיטה, והוא מחליט לעזור לה להוציא את בדיונה לאור. לשם כך מצמצמת אביבה את ימי העבודה שלה ומשתדלת להתרכז בכתיבה ושכתוב, לפי עצותיו המבלבלות לעיתים של עודד. אך המשפחה לא מתלהבת מהמהלך, בעיקר משום שהמשמעות של כך היא שאין כסף לשום דבר הדומה למותרות. בנוסף ללחץ הרב-כיווני הזה, על אביבה לדאוג לאמה המעורערת בנפשה, משום שאביה מתקשה לרסן אותה, ובשכונה מדברים.

זהו הרקע לסרטו החדש של שמי זרחין ("הכוכבים של שלומי", "לילסדה"), "אביבה אהובתי". כפי שניתן לשים לב, מספר לא קטן של דמויות משנה מעורב בעלילה הפשוטה הזו, ועל אלו שהוזכרו יש להוסיף גם את בעלה הקנאי של אניטה, המגולם בהצלחה על ידי נתן רביץ. עומס זה מעט מכביד ומפזר את הסרט, שנפתח בדיוק רב בסצנה בה רופא השיניים של אביבה מנסה לשדל אותה לחשוף מעט עור בתמורה לוויתור על החשבון ומשם ממשיך לסיקוונס של סצנות בהן אביבה ואניטה צועדות בשיכוני טבריה ומפטפטות ומקללות את הרופא. פתיחה זו תואמת את ליבתו של הסרט, המורכבת מהרגעים האינטימיים בהן אביבה חולמת בהקיץ את סיפוריה (וישנו רגע קטן כזה בקליניקה), האופן שבו גורם זר מנסה לנצל את מצבה הכלכלי כדי שתמכור עצמה בזול, ויחסיה הקרובים עם אחותה השונה ממנה. כל שאר התוספות המשפחתיות (בעל, ילדים, הורים) מקבלות טיפול דל מדי מחד, ומצמצמות את אפשרויות הפיתוח של הדמויות והקונפליקטים המרכזיים מאידך. דמותה הגועשת של האם (בגילומה של לבנה פינקלשטיין המצויינת) אמנם קשורה לשתי האחיות גם יחד וכך מעשירה את הסיטואציה הבסיסית, אך אלו הילדים בעיקר שמסיטים את הסרט ממסלולו, וזאת למרות דנה איבגי שכהרגלה מעני קה כמה סצנות מעולות. עם ריבוי כזה של מערכות יחסים, אין פלא שרובן כושלות בסכמאטיות יתרה.

יחד עם זאת, הסרט מכיל אלמנטים רבים המרכיבים סגנון קולנועי פשוט וחד. שוט הפתיחה מראה חלון שהמסגרת ווילון המלמלה הלבנה שלו בפוקוס, בעוד הנוף הנשקף מבעדו נותר מטושטש לחלוטין. לאחר כמה קרדיטים, המצלמה נעה באיטיות בזווית אופקית (תנועה שחוזרת לכל אורך הסרט) עד שהיא מגיעה אל פניה של אביבה. שוט זה מבטא בהצלחה את נקודת המבט שמאכלס הסרט, הנעה בין התמסרות לעולמה הפנימי של אביבה, והתבוננות חיצונית יותר על הדמות. מסגרת החלון וחדר הקליניקה הריקני מביעים בעדינות את סביבתה הדלה, והטשטוש חושף את האלמנט הפנטסטי שהיא מצרפת לסביבה זו ממעיין כוחה הפואטי; הפנים בסופו של השוט, לעומת זאת, מראים לנו מי היא זו שרואה, או בוהה, או בודה.

סרטו של פדרו אלמודובר, "פרח הסוד שלי", שעסק גם הוא בסופרת (ובאופציה של סופרת סתרים), נפתח בשוט דומה. בכלל, נדמה שזרחין שאב מהבמאי הספרדי המהולל כמה אספקטים, ביניהם ההערצה האירונית לסטייל הפרחי (ראו אניטה), המבט המעריץ על הדמות הנשית והשימוש במוזיקה חמה ורגשנית עם מוטיבים של פלמנקו (והפסקול של יונתן בר גיורא מוצלח בכך שהוא מעניק לסגנון המוזיקלי הזה גם גוון אוריינטלי-ישראלי יותר). אך דווקא ההשוואה יכולה להצביע גם על הפער הסגנוני האדיר בין שני הבמאים. גישתו הקאמפית של אלמודובר, השוזרת את הגרוטסקי והמופרז לכדי מרקם מורכב ועשיר זרה לגישתו של זרחין. למעשה, הוא שואב מאלמודובר את הסטנדרטי שביצירתו, או ליתר דיוק, הוא משתמש במבע קולנועי דומה אך באופן מתון, כזה שמתמקד בייצוג ריאליסטי ועלילה קונוונציונלית. העובדה שזרחין הצליח לשוות לסרטו אחידות סגנונית, המשלבת פסקול ותמונה באופן משמעותי, בהחלט ראויה לשבח.

לסיום כדאי לשבח את השחקניות הראשיות, אסי לוי (אביבה) ורותם אבוהב (אניטה). לוי מקסימה ביותר, ופניה רבות ההבעה מתאימות לעולמה הפנימי העשיר של הדמות. נדמה שישנה בעיית ליהוק קטנה עם העובדה שיש לה ילדה בת 19 - לוי, ילידת 1969, אף נראית צעירה יותר מגילה האמיתי (הנה עוד סיבה טובה לוותר על הילדים). למרות הופעתה המשכנעת של לוי, זוהי אבוהב דווקא שגונבת את ההצגה. לכל הדברים המצחיקים שנכתבו לדמותה בתסריט היא מוסיפה ניואנסים קטנים שעושים את הטקסטים למצחיקים עוד יותר. אניטה הייתה יכולה להיות קריקטורה, אך בהתאם לגישתו של היוצר, אבוהב יודעת להצחיק ולהיות נלעגת מעט כשצריך, אך חוזרת בזמן לאיפוק שהופך את דמותה לעגולה יותר, כזו שלקראת הסוף אף מצליחה לרגש. "