סילוק מפגעים ברחובות העיר: האחריות היא על הרשות המקומית

זהבה דוד (להלן: "התובעת"), ילידת 1957, נפגעה כאשר ירדה ממדרכה ברחוב אורלוב בפתח תקוה על מנת לחצות את הכביש. רגלה של התובעת נכנסה לבור שהיה בכביש, וכתוצאה מכך היא נפלה ונחבלה קשות. התובעת הגישה לבית המשפט תביעה לתשלום הנזקים שאירעו לה בגין האירוע הנ"ל כנגד עיריית פ"ת (להלן: "העירייה") וכנגד אריה חברה לביטוח בע"מ - המבטחת של העירייה.

התביעה נדונה בפני השופט שטרנליכט מבית משפט השלום בפ"ת. בהתאם להוראות סעיף 235 לפקודת העיריות, קובע השופט שטרנליכט - מוטלת על העירייה החובה למנוע ולהסיר מכשולים ברחובות שבתחום שיפוטה. בע"א 176/59, עיריית תל-אביב-יפו נ' ראש חודש, נקבע כי מדובר בתפקיד שהעירייה מחויבת למלאו, ולפיכך בכל מקום שקיים פגם כלשהו בדרך ציבורית שבתחומי העירייה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בדרך, תהיה העירייה חייבת כלפיהם לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת להרחיק את המפגע.

בהמשכו של פסק דין זה נאמר ע"י השופט אגרנט: "נוכח אופיו זה של התפקיד האמור, מחייב ההיגיון לקבוע כי מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העירייה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העירייה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים".

על עירייה מוטלת החובה לדאוג לתקינות הרחובות שבתחום שיפוטה. קיומו של מפגע ברחוב מהווה סכנה למשתמשים ברחוב, והעירייה יכולה לצפות באופן סביר לנפילתם של עוברים ושבים כתוצאה ממפגע זה. לפיכך - קובע השופט שטרנליכט - קיימת חובת זהירות של העירייה כלפיהם, ובמסגרתה עליה לדאוג לסילוק המפגע. משנפגע מישהו כתוצאה מאותו מפגע, על העירייה, שנמנעה מסילוק המפגע, לפצות את הנפגע בגין נזקיו.

יצוין, כי התובעת אינה גרה בסמיכות למקום התאונה, ולא נהגה לעבור במקום בתדירות גבוהה. העולה מכך הוא, שהמקום לא היה מוכר לתובעת. ממילא, לא ניתן היה לצפות מהתובעת שתכיר את המפגע ותיזהר ממנו. המקרה דנן שונה מהמקרה שנדון בע"א (י-ם) 4434/97, כהן נ' עיריית רמת-גן, שם היה מדובר במפגע קל ביותר, בעוד שבמקרה שבפנינו, קובע השופט שטרנליכט - היה מדובר במפגע קשה יותר, שאותו היה על העירייה לתקן בהקדם. נראה, איפוא, כי בנסיבות המקרה ולאור אופי המפגע ואופן קרות התאונה, יש לקבוע כי העירייה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, וכתוצאה מכך ארעה התאונה. לכן היא אחראית לנזק שנגרם לתובעת.

באשר לטענה בדבר קיומו של אשם תורם, נאמר בע"א 2004/92, עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם, בנוגע למקרה דומה: "בא כוח העירייה מעלה טענת אשם תורם מצד המשיב, שהיה לו להתבונן בדרך שהוא הולך בה, מה גם שהיתה חשיכה במקום. בית משפט קמא דחה טענה זו, באומרו: 'אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם, ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה'.

בכך כיוון בית משפט קמא למאמר שנאמר בהקשר דומה, 'אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים' (בבא קמא כז, ב; שלחן ערוך, חשן משפט, תיב, א). גם לי נראה שאין לקבל את טענת העירייה. הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך".

האדם אינו הולך ברחובה של עיר כשפניו כבושות בקרקע וכשהוא תר אחר מכשולים ומפגעים. האדם הסביר הולך כשפניו נשואות קדימה בכיוון הליכתו, וזאת במיוחד בלכתו בדרך תקינה, שאין צפוי כי ימצאו בה מכשולים בלתי סבירים. לכן לא ניתן לייחס לתובעת במקרה זה אשם תורם כלשהו, קובע השופט שטרנליכט.

התוצאה הסופית: התובענה נתקבלה. הנתבעות חויבו לשלם לתובעת סך של 160,000 שקל. בית משפט השלום בפ"ת, ת"א 2294/04 השופט: שטרנליכט.