סרט תעודה סיני זכה ב"אריה הזהב" בוונציה

סרטו של זיה ז'אנג-קה על הקמת תחנת כוח בסין גרף את הפרס הגדול, והותיר לסרטיהם של אלן רנה וסטיבן פרירס את המשניים. הלן מירן ובן אפלק זכו בפרסי השחקנים

סרטו של הבמאי הסיני זיה ז'אנג-קה "Still life" הובהל לוונציה ברגע האחרון כסרט הפתעה, הוצג בפני העיתונות בחצות הלילה, למחרת ערכו לו הקרנה חגיגית אחת בלבד, ובסוף הוא זכה לאריה הזהב, הפרס הגדול של הפסטיבל. איך זה קרה, לא כל כך ברור. הסרט, תיעודי במהותו, מספר על המשברים האנושיים שהם פועל יוצא ממבצע האנרגיה שהוא אולי הגדול ביותר בעולם, הקמת תחנת כוח ענקית על הנהר יאנגצה. כתוצאה מבניית הסכר על הנהר, נכחדו כבר וייכחדו כמה ערים בנות אלפי שנים על כל התרבות והמסורת שהיו בהם, שעה שהתושבים הופכים לפליטים שנודדים ברחבי המדינה. סרט כזה עשוי להיות תוספת חשובה למחקר הסוציולוגי של התקופה, אבל מאחר שאין לו שום עניין לספר סיפור ואין בו דמויות של ממש שאפשר לעקוב אחריהם, הוא יוצג מקרה הטוב ביותר בפסטיבלים אחרים ובסינמטקים למיניהם. לא לזה ייחלו בוונציה, שם רוצים לראות את האירוע היוקרתי שלהם מדבר לקהל הרבה יותר רחב. אם סברו שהצבת קתרין דנב בראש צוות השופטים תוביל לפרס מן הסוג הזה, מן הסתם טעו.

נחמה כלשהי יכול הפסטיבל לשאוב מסרט אחר, "המלכה" של סטיבן פרירס, שזכה במקום הראשון לא רק בכל משאלי דעת הקהל הרחב, אלא גם במשאלי הביקורת. סרט שנון זה על מערכת היחסים בין חצר המלוכה הבריטית לממשלתה החוקית, בשעות המשבר שלאחר מותה של הנסיכה דיאנה, זכה לפיצוי בצורת שני פרסים אחרים שהוא בהחלט ראוי להם לשניהם: פרס השחקנית הטובה הוענק להלן מירן, ואכן הדרך שבו גילמה את אליזבת השנייה הוא מבצע וירטואוזי ראוי לשבח; ופרס לתסריטאי פיטר מורגן, שהצליח, לכל הדעות, להפוך חומר גלם שניראה כמו טור רכילות, לדרמה קולנועית מרתקת.

הבמאי הצרפתי הקשיש אלן רנה, אולי אחד המעצבים הגדולים של שפת הקולנוע המודרנית, זכה לפרס הבימוי על "פחדים פרטיים במקומות ציבוריים", קומדיה, אם תרצו, על חרדת בדידות בגיל העמידה. הפעם הוא ויתר על כל תרגילי העריכה המורכבים שאפיינו אותו פעם, ובמקום זאת בחר בשפה פשוטה לכאורה, משובצת ברמזים מעודנים, מתוחכמים ופחות בוטים, כראוי למי שאינו צריך להוכיח עוד שום דבר לאף אחד.

פרס המשחק הגברי נפל בחלקו של בן אפלק, שהעלה במשקלו לא מעט קילוגרמים כדי להופיע ב"ארץ הוליווד", סרט על חייו ומותו של ג'ורג' ריבס, השחקן הראשון שגילם את סופרמן על הבד. קשה לדעת אם העובדה שאפלק הצליח להתמודד עם תפקיד של שחקן לא מוכשר ולהיראות משכנע, היא מחמאה עבורו או עלבון, אבל זאת בהחלט מתנה לא צפויה לו, ולסרט.

ולבסוף, פרס לאיטלקים. בלי זה אי אפשר, בעיקר בימים טרופים אלה, כאשר התעשייה בארץ המגף זועמת על פסטיבל ונציה שאינו מתייחס אליה ביחס הראוי, ועל כן מתכוננת להעביר את מוקד פעילותיה לפסטיבל ברומא. כדי לפתור את הבעיה, המציאו בוונציה פרס שלא היה קודם ולא ברור אם ימשיך להתקיים אחר כך, פרס לסרט המבטיח ביותר של השנה, אותו העניקו ל"עולם החדש", סיפור על משפחה סיציליאנית שמהגרת לאמריקה בתחילת המאה הקודמת. נשמע לא מקורי? אולי, אבל זה פרס לקולנוע האיטלקי וזה חשוב.