מגדל בבל

לאחר הפיגוע במרכז הסחר העולמי במנהטן ניצבו פרנסי העיר ניו יורק בפני דילמה שאין לה פתרון, לכאורה. מרכז העסקים מהחשובים בעולם, המגלגל 3 טריליון דולר בשנה וחמישית מהכנסות המס העירוניות, הפך לאתר אסון, מקום בו איבדו אלפי אנשים את חייהם, ולסמל הדמוקרטיה האמריקנית. השאלה הראשונה היתה מתי צריך להתחיל בשיקום האזור. הדעה הפופולארית גרסה כי מתישהו באזור הלעולם לא. אולם, הערך הנדל"ני האדיר של המקום בשילוב עם העובדה כי הוא הוחכר לחברה פרטית, הכתיבו אחרת, וכך החלה העיר והמדינה כולה בתהליך חבישת פצעים מזורז.

השאלה השנייה שעלתה עסקה באופן השיקום ובצורך לשלב אתר זיכרון עם מרכז כלכלי. לשם כך, באפריל 2002, החברה לפיתוח מנהטן the Lower Manhattan Development Corporation (LMDC) ורשות הנמלים, בחרו במשרד "באייר בליינדר ובל" לתכנן מחדש את המתחם, לאחר תחרות זריזה שנערכה לצורך העניין. התוכנית (תמונה מס' 1) כללה שש חלופות תכנוניות לאתר וזכתה לתגובות חריפות. התכניות הוכרזו בנאליות, לא יצירתיות ומרוכזות מידי בדרישות הכלכליות. המטען הרגשי של האזור לא זכה להתייחסות הולמת - שתיים מהתכניות המוצעות לא השאירו את איזור המגדלים פנוי, דבר שעורר את חמתן של משפחות הרוגי האסון. פחות משבוע לאחר הצגת התכנון נערכה אסיפה ציבורית תחת השם "להקשיב לעיר". אלפי ניו יורקרים באו להביע את אכזבתם מהתכנון. לנוכח התגובות הסוערות היה ברור כי הציבור האמריקאי בכלל, והמשפחות השכולות בפרט, זקוקים לתכנון הנותן ביטוי לאסון, והם לא עומדים לוותר על עמדתם.

החלמה, תיקון ולידה מחדש

פחות מחודש מאוחר יותר, LMDC הכריזו על תחרות חדשה ופתוחה, הקוראת לאדריכלים מכל העולם להגיש הצעות לאתר מרכז הסחר העולמי. התחרות נקראה "חקירת תכנון חדשני". 406 הצעות מכל העולם הוגשו, מתוכן נבחרו 7 פיינאליסטיות. הפעם, ההצעות הנבחרות התקבלו בהתפעלות והערצה לנוכח החזון היצירתי והמרגש של המתכננים. התכניות הוכרו כנועזות וככאלו העוזרות לעם האמריקני להבין מחדש מי הוא לאחר 9/11. הן גדשו רטוריקת זיכרון, אחדות וגאווה, תכנים שהמיסו את לב המבקרים. בכל התכניות מרכז הסחר היה לאתר הנצחה לטרגדיית התאומים. "ניו יורק קיבלה מתנה כמותה לא קיבלה העיר מעולם", הכריז ה"ניו יורק טיימס".

אחת ההצעות הנבחרות, של צוות בשם "האדריכלים המאוחדים", שהוא למעשה נבחרת כוכבים של ארכיטקטים צעירים (ביניהם משרד FOA, גרג לין ואחרים), הציע מערך של חמישה בניינים היוצרים קתדרלה הסוגרת על האדמה הקדושה, מרכז הנצחה חי שיהיה מונומנט לעבר וחזון לעתיד (תמונה מס' 2). הצעה נוספת, של נורמן פוסטר הבריטי הסבירה, כי הפרויקט כולו עוסק בהחלמה, תיקון ולידה מחדש. בנוסף למגדלים הנישאים, השאיר פוסטר את שטח המגדלים המקוריים פנוי, "קירות מונומנטליים של פלדה ואבן יצרו מקלט להתייחדות עם הזיכרון. מתוך החלל השלו הזה יראו רק שמיים, ללא בניינים או עצים...אתר הנצחה במגדלים ישלים את מסע הצליינות..." (תמונה מס' 3).

מבין שבע ההצעות שעלו לגמר, ביניהן גם הצעה של ריצ'רד מאייר האמריקני וסאאנה היפניים, נבחרה לבסוף הצעתו של דניאל ליבסקינד, שזכה לפרסום בזכות המוזיאון היהודי בברלין, יצירה דה-קונסטרוקטיביסטית מסובכת המוליכה את המבקר במסע שואה-תקומה דרמטי. מעורבותו בפרויקטים נוספים מתחום הזיכרון יזכו לימים את ליבסקינד בכינוי "אדריכל האסונות". בפרויקט ביקש הארכיטקט להתמודד עם הדיכוטומיה הבלתי אפשרית שבהנצחת המוות הנורא שהתחולל באתר והצורך להביט לעתיד בתקווה. הוא הותיר את קירות התמך של נהר ההדסון ששרדו את ההפצצה, מאחר והקירות מסמלים בעבורו את החוקה האמריקנית ואת כוחה של הדמוקרטיה וקידוש חיי הפרט. "עלינו להיכנס לקרקע הקדושה הזו תוך יצירת חלל שקט, רוחני ומדיטטיבי.

במרכז האתר תכנן ליבסקינד מוזיאון, אתר הנצחה שייבחר בתחרות מאוחרת יותר (ויצור סאגה ענפה משל עצמו), שני מרחבים ציבוריים - "פארק הגיבורים" ו"טריז האור", ככר בה בכל שנה ב-11 בספטמבר בין הרגע בו פגע המטוס הראשון במגדלים ועד הרגע בו המגדל השני קרס, תזרח השמש בלי שיוטל כל צל באתר (תיאוריה שהתבררה כשגויה מיד לאחר מכן). בנוסף לתחנת רכבת ואיזור מסחר ומסעדות, מטרתו של ליבסקינד היתה לאשרר את החיים ואת ניו יורק. גולת הכותרת של התכנית הוא מגדל החירות, צריח ספיראלי המתנשא לגובה 1776 רגל, כשנת הכרזת העצמאות האמריקאית, ומהדהד בצורתו את פסל החירות. המגדל בא לשחזר את הפסגה הרוחנית שהעיר איבדה עם קריסת המגדלים. את הצעתו חתם ליבסקינד במילים "ניצחון החיים" (life victorious).

מי הבוס?

ליבסקינד, שעיקר עבודתו היתה באדריכלות תיאורטית ואקדמית, יצר מתחם שהעלה על נס את הזיכרון. הרטוריקה שלו, שנשמעת כל כך מוכרת לאוזן ישראלית, קנתה את לב הציבור האמריקני ובפרט את לבן של משפחות ההרוגים בפיגוע, שהיוו גוף בעל השפעה בכל האמור לאתר האסון. עיקר גופה של התכנית הוא המטען הרטורי הלאומני שלה, וכדי לממש חזון זה הצמידו לליבסקינד את המשרד SOM האמריקני. אתר ההנצחה, שבתחרות לתכנונו זכה מיכאל ארד, הועלה לגובה פני הקרקע (וזכה לכינוי "זיכרון רטוב" בשל היותו מורכב מבריכות רדודות). את תחנת הרכבת נבחר לתכנן הארכיטקט-מהנדס סנטיאגו קלאטרווה הספרדי (שתכנן את גשר הכניסה לירושלים).

אלא שהזמן חולף ותוכניתו של ליבסקינד מסורסת ומשתנה. אחרי ההתפעלות הראשונית ספגה התכנית גלי מחאות שביקרו את הבזבזנות ואת האסתטיקה השנויה במחלוקת. מגדל החירות השתנה, ראשית בגלל היותו לא כלכלי, ולאחר מכן בגלל היותו מטרה מועדפת לפיגועים עתידיים, וככזה, אינו יציב מספיק. ביולי 2004 התקיים טקס הנחת אבן הפינה של המגדל. אבן הפינה עשויה גרניט במשקל 20 טונות ועליה חקוק המשפט "נושאים ברוח החירות". אולם בתחילת שנת 2005 הודיעה משטרת ניו יורק, כי יש לערוך שינויים בתכנון קומות המסד של הבניין, 60 מטרים גובהן, מחשש לפיגוע באמצעות משאית.

ליבסקינד הוא עדיין האדריכל הראשי של הפרויקט, וממשיך להתעקש על הרטוריקה המקורית שלו, אולם השפעתו הולכת ומיטשטשת. התכנון משתנה באופן הדרגתי ולא סדיר, וקשה לדעת מה יבנה בסופו של דבר. התהפוכות העוברות על הפרויקט נצפות מהצד על ידי קהילות אדריכלים בעולם במידה לא מבוטלת של שעשוע, וזיכו אותו בתואר "בורלסקת מרכז הסחר". בינתיים הסאגה ממשיכה והמגדל צפוי להיחנך בשנת 2011, אולם לפי ההערכות, הסבירות לכך נמוכה. "